בדבר התורה לפרשת השבוע, "כי תצא", הרבה גייל דיימונד דנה בפרשנות למצווה המתייחסת לכללי ביגוד ומגדר. היא שואלת מדוע ערבוב מגדרי של בגדים עשוי להיות רציני כל כך, עד כדי שיוגדר כ"תועבה" שמעוררת שאט נפש? בתוך כך, היא מרחיבה את המחויבות לזכויות האדם, גם לשאלת הזהויות המגדריות האחרות, באמצעות העלאת המודעות למגוון הפרשנויות הרבניות בנושא.
פרשת השבוע "כי תצא," כוללת את המספר הגדול ביותר של המצוות, מכל פרשה אחרת בתורה. בתוך רשימות המצוות השונות והנבדלות אחת מהשנייה, אנו מוצאים את המצווה לגבי ביגוד ומגדר:
"לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כ תועבת ה' אלקיך כל עשה אלה." [דברים: 22:5]
מלכתחילה, פסוק זה בעייתי בשביל יהודים מתקדמים המבקשים ליצור קהילה המכילה מגוון של מִגְדָּרִים של ייצוגים וזהויות. פסוק זה יכול להיות בעייתי במיוחד, גם עבור אנשים שרואים את עצמם כ'ג'נדר-קווירס' [genderqueer], בעלי זהויות מגדריות שאינן בינאריות ובעלי זהויות השונות מהסטריאוטיפים הַמִּגְדָּרִיִּים הקונבנציונאליים. רבים עלולים לחוש שאין מקום בחיים הדתיים העכשווים שלהם להגבלת הזהות המגדרית המבוססת על בגדים. וכי יישום של המילה 'תועבה', בהקשר של שאלת הביגוד, מהווה דבר מתועב שלעצמו.
"היו תקופות בהיסטוריה העכשווית שבהן בגדי יוּנִיסֶקְס ומראה אַנְדְּרוֹגִינִי היו באופנה"
שאלת המגדר לאורך פרשנות חז"ל
מבט היסטורי על הפרשנות שניתנה לפסוק זה מגלה, כי מלכתחילה חז"ל נחלקו ביניהם, לגבי מטרת הפסוק וכיצד הוא אמור להיות מיושם. בתחילת המדרש ההלכתי והתלמוד בשנים האחרונות, בקשו פרשנים להבין את ההיקף המשפטי המדויק של איסור זה, כמו גם את הסיבה לקיומו. על דרך הַפְּשָׁט, הפסוק מבלבל. מדוע ערבוב מגדרי של בגדים עשוי להיות רציני כל כך, עד כדי שיוגדר כ"תועבה" שמעוררת שאט נפש?
על פי סִפְרֵי, המדרש ההלכתי, שהובא מאוחר יותר על ידי רש"י, הנושא הוא תכלית לבישת הבגדים של המגדר האחר, כפי שמסביר רש"י:
"לא יהיה כלי גבר על אשה: שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים שאין זו אלא לשם ניאוף ולא ילבש גבר שמלת אשה לילך לישב בין הנשים. כי תועבת – לא אסרה תורה אלא לבוש מביא לידי תועבה."
לדעת רש"י בעקבות סִפְרֵי, הבעיה, עם אדם הלובש בגדים מהמגדר האחר, היא שהוא "יעבור" כמו המגדר האחר ובתוך כך ייכנס לתחום של המגדר האחר. ההתחפשות, והעמדת הפנים הזאת, עלולות להובילו ליחסים מיניים אסורים. ההתנהגות הנתעבת [הזאת] מובילה לפעילות מינית אסורה, והבגדים הם רק תחבולה בכדי להשיג את המטרה הזאת. פרשנות זו היתה נפוצה בקרב פוסקים אשכנזים מוקדמים, ועמדה זו מצויה ב"ספר המצוות הגדול", של רבי משה בן יעקב מקוּצִי, שנכתב במאה השלוש-עשרה בצרפת.
הרמב"ם נוקט בעמדה שונה לגבי הסיבה לכתיבת הפסוקים הללו. בספר המצוות הוא מתייחס למנהג של גברים ונשים הלובשים בגדים של המין האחר כ"דרך של כופרים". הוא מתאר את המנהג של התחפשות למגדר אחר, כמיוחסת לעבודה זרה, עבודה של כישוף או וקסמים שונים. בקוד ההלכתי שלו, "משנה תורה" (ספר מד"א הלכות עבודת כוהנים, פרק י"ב, הלכה י') הרמב"ם מציג דוגמאות ספציפיות של פירטי ביגוד האסורים ללבוש על נשים וגברים. על כל האיסורים שהוא מפרט, הוא מציע את האזהרה הכללית הבאה – הכל כמנהג המדינה – הרמב"ם נראה מודע כי קוד לבוש מגדרי יכול להשתנות בהתבסס על תרבות מקומית. ביגוד יכול להשתייך למין אחד בלבד, ויכול להיות גם שחלק מהבגדים לא ישוייכו למגדר כזה או אחר. בהלכה מאוחרת, "שולחן ערוך" הולך בעקבות עמדת הרמב"ם.
בפרשנות של הרמ"א (הרב משה ישראליס) ל"שולחן ערוך" מבהיר כי העיקרון של תרבות הביגוד המקומית חל גם על גברים וגם על נשים. אבל הוא מוסיף מגבלה חדשה:
"אפילו לבש בגד אסור אחד, למרות שניתן לראות משאר בגדיו אם הוא גבר או אשה."
בהגדרת הרמ"א, הרעיון כי הבעיה שאדם ש"עובר" כמו המגדר השני (שנמצא בספרי, רש"י וספר המצוות הגדול) משתנה לדיון שפריטי לבוש, שקובעים זהות מיגדרית ומינית, יכולים להוביל לחטא (כלומר הדיון כבר לא נסוב על שאלת הכוונה של הלובש). עמדה זו טוענת לגבולות מיניים קשיחים.
השקפות ליברליות ומעשיות ממשיכות להתמקד בכוונות הלובש. למשל בכתבים של הרב יואל סירקיש, מחבר "בית חדש" והרב דוד הלוי סגל, מחבר "טורי הזהב" (ט"ז). על פי ט"ז לבוש ההפוך מגדרית אסור, כאשר הוא נעשה עבור קישוט, אבל מותר כאשר הוא מגן מפני חום, קור, או גשם. טקסט זה מצביע על האפשרות שנוכל לראות בגדים, לפי השימוש המעשי שלהם בעולם. זוהי גישה פרקטית שעוזרת לנו לנטרל את האובססיה המתעוררת בשאלות של לבוש, ביגוד ואופנה.
הלבוש ממשיך להיות מוגדר כגברי ונשי, ובמהלך השנים, אנו רואים רמות שונות של סובלנות, בציבור כולו, לגברים ולנשים הנראים דומה. היו תקופות בהיסטוריה העכשווית שבהן בגדי יוּנִיסֶקְס ומראה אַנְדְּרוֹגִינִי היו באופנה, ותקופות אחרות שבהן אופנות נשיות בולטות היו הנורמה עבור נשים.
בעוד שחלק עיקרי מהדיון הדתי העכשווי על מגדר וביגוד מתמקד בצניעות, הדיון על הגדרת המגדר באמצעות לבוש, עדיין רלבנטי ומתרחש בקהילות יהודיות, גם אם לעיתים קרובות, הוא אינו מדובר בפומבי. הלבוש ממשיך להיות קו פרשת המים, בין יהודים ליברליים, לבין יהודים אורתודוכסיים, ובין יהודים אורתודוכסיים מודרניים, לבין יהודים אולטרא-אורתודוכסיים (חרדים). באופן רחב יותר, תעשיית האופנה ממשיכה להכתיב הרבה מהנורמות לגבי לבוש ומגדר, ומתחילה כבר עם קביעת הלבוש של ילדים בגן. אירועים כמו "מצעד השרמוטות" מפנים את תשומת ליבנו לסטריאוטיפים הנוצרים בקשר שבין לבוש, בושה ואלימות.
מחויבות לזכויות האדם – לרבות זכויות נשים וזכויות טרנסג'נדרים, ויהודים שלא מתמיינים בגבולות הבינאריים של המגדר – קוראת לנו לחקור את הקשר שלנו למגדר וללבוש, ולהרחיב את המודעות שלנו למידת ההגבלה של עצמנו ושל אחרים, באמצעות הנחות על לבוש ומגדר. המודעות למגוון טקסטים רבניים בנושא זה יכולה לשמש אותנו, כקרש קפיצה לדיון חברתי, והעלאת מודעות לקשר שבין ההופעה החיצונית שלנו, למגדר וצדק.
הרבה גייל דיימונד
שבת שלום,
הרבה גייל דיימונד
הרבה גייל דיימונד עובדת כיום כמתרגמת ועורכת לשונית. היא למדה ב-RRC ושימשה כרבת קהילה לפני עלייתה לארץ בשנת 2001. היא עבדה כמורה ומשנה למנהל בישיבה קונסרבטיבית בירושלים. היא גרה עם משפחתה בצור הדסה.
