"אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן", בני שבט גד ובני שבט ראובן מתחננים בפני משה וראשי העם,  'אל תעבירו אותנו למקום שלא מתאים למקנה'. אלו בדיוק המילים שבפי בני שבט הג'הלין, רועי הצאן תמיד רוצים להישאר ב'אֶ֤רֶץ מִקְנֶה', ובמקום המרעה. יש לנו דוגמה מאבותינו בפרשה זו, העוזרת לנו להבין שלאבד את ארץ המרעה אינו דבר פשוט, כמו הסבה מקצועית. עבור רועי הצאן הוא מהווה שינוי מהותי של כל סדרי הווייתם. הוא גורם לאיבוד של אורח החיים המיוחד להם; להפרת סדר חברתי מסורתי עתיק; לפגיעה בעצם זהותם. ולכן להתנגדות של בני ובנות שבט הג'הלין למעבר כפוי לפרבר עירוני צפוף [ליד המזבלה בג'בל], שבו אין מקום לרעיית צאן, יש שורשים עמוקים שמגיעים עד התנ"ך. דבר תורה של יהודה שוורץ לפרשת "מַטּוֹת-מַסְעֵי". להמשך »

הרב יהושע אנגלמן קורא את פרשת "מטות" ובוחן עד כמה יכולים אבות/בעלים להפר נדרים של בנותיהם / נשותיהם ומה כוחם של חז"ל בהתרת נדרים.
להמשך »