לאחרונה אנו שומעים קולות גוברים והולכים המנסים ליצור הקבלה, השוואה ואף זיקה בין הרס הכפר הפלסטיני המיושב סוסיא, הבנוי על אדמות תושביו, לבין הרס מבנים ריקים בבית אל שנבנו על אדמות שנגזלו מאחרים – בעלי הקרקע הפלסטיני. כל הרס בית של אדם הוא טראגדיה איומה, וככל שניתן יש להימנע מלנהוג כך, למעט במקרים שאין ברירה אלא למנוע עוול יותר גדול – עוול ברור ומיידי – באמצעות הרס הבית. לא זה המקרה של הכפר הפלסטיני סוסיא שלא מפריע לאיש, כפי שמייד נראה. זה בהחלט המקרה של המבנים הלא מיושבים בבית אל.

בניגוד לכפריים הפלסטינים הכפופים למערכת תכנון צבאית שחוסמת בנייה על מרבית אדמותיהם כשמתנחלים בוחרים לבנות שלא כחוק זה לא מסיבות קיומיות, אלא על מנת להשיג מטרות אידיאולוגיות של התפשטות המרחב שלהם על חשבון הפלסטינים. להמשך »

ילדים, הם אולי, הקורבנות הפגיעים ביותר של הריסות הבתים. הילדים, הם אותם צופים שקטים שלעיתים קרובות פגיעתם זוכה להתעלמות. בעוד אנו מתכוננים ליום העתירה בבית המשפט העליון, ה-28 בחודש להחזרת סמכויות התכנון בשטחי סי לידי הפלסטינים, נישא בלבבנו את כל הסטודנטים המעולים שציוניהם צנחו מטה; את הילדים הצעירים שחיפשו לשווא בהריסות ביתם צעצוע אהוב; ואת הילדים הבוגרים יותר ששבו להרטבת לילה. כל אלו שהושפעו ומושפעים עדיין מאותן החרדות שנולדו עם הרס ביתיהם. זהו פוסט על ההשפעה של הריסות הבתים על ילדים בפרט ומשפחות בכלל. להמשך »