יהודה שוורץ בדבר תורה לפרשת השבוע "קֹרַח"
וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהוָֽה׃
וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃
קורח וקבוצת תומכיו מתקוממים "על" משה ו"על" אהרון; מדוע "תתנשאו"; "ויפול" משה על פניו: עליה, נשיאה, נפילה, כל לשונות אלו מצביעות על עניין של גובה. המרד קם נגד עצם קיומה של היררכיה חברתית, ואפילו נגד המקור שלה בטרנסצנדנטיות האל, אשר נמצא "בתוכם", ולא מעל העם. ואמנם, איך "בני חורין", שהצליחו להשתחרר מעבדות ורודנות, יוכלו לקבל שלטון אדם על אדם? עד היום מורגשות הנטיות האנרכיסטיות של העם היהודי. הלא התלונן פעם בן גוריון שהוא צריך להנהיג מדינה, שבה כל אחד הוא ראש ממשלה?!
הנפילתו אפיים המיידית של משה אומרת, לכאורה, שאין לו מעמד ללא תמיכת העם. אם כן, קורח צודק. העם הוא הריבון, "כולם קדושים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
"אם כן, קורח צודק. העם הוא הריבון,"
עליונות המשפט
נכון שבמעמד הר סיני, כולם, אנשים, נשים וטף – שמעו את הקולות ללא מתווך, כולם נביאים – כולם כהנים… כולם שווים. זהו העיקרון המייסד של הדמוקרטיה: כל קול – הד קטן של הקולות והברקים שנשמעו מסיני – כל קול שווה. אולם, תיאור מעמד הר סיני וסדר השבטים מסביב למשכן מספרים גם סיפור שונה לחלוטין:
בני ישראל פחדו לשמוע את אלוהים וביקשו ממשה לתווך. מצדו העם לא היה מוכן למגע ישיר עם מקור התורה. מצד שני, אלוהים מצווה את משה לשמור על היררכיה: "והגבלת את העם". רק משה, אהרון ובניו ושבעים הזקנים זוכים להתגלות מיוחדת, "ויחזו את אלוהים". במדבר, רק הכהנים בני אהרון משרתים במשכן, שבט לוי מלווה ומסובב אותו, ושאר שבטי ישראל יוצרים מעטפת חיצונית, מרוחקת יותר מן הקודש.
אנחנו עדים כאן לקיום עקרון אחר: זה של עליונות המשפט, בדמותם של לוחות הברית המסתתרות בארון הקודש; מקור המשפט טרנסצנדנטי, ורק אליטה קטנה מסוגלת לשרת את שלטון החוק. זו אליטה של נציגים מכובדים – הזקנים, הנשיאים – ואף אליטה שולשלתית: כהנים בני אהרון, מלכים.
רש"י מזכיר לנו ששני האחים, משה ואהרון, מרכזים בידם את המלוכה והכהונה, הדת והמדינה.
ניתן להבין את חששם של המורדים: האם אין כאן סכנה של ריכוז יתר של השלטון? שלטון בלעדי יכול להוביל להשחתת ההנהגה. העובדה שמדובר על שלטון של קרובי משפחה מריחה ריח של נפוטיזם…
משה מבין היטב את הביקורת, והוא חייב להצטדק מול האל:
"לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם."
משה אינו מתווכח ישירות עם המורדים. הוא יודע שמחלוקת קורח אינה לשם שמים, ושהוא מונע ממניעים אישיים. בנוסף, "אדם קרוב לעצמו", ומשה אינו יכול להעיד על עצמו באופן משכנע. משה זקוק למשפט על ידי האל עצמו, ל- "ordeal" כדי להוכיח שהוא באמת נשלח על ידי "שופט כל הארץ".
מי שפותח פיו נגד המלך, האדמה תפתח את פיה ותבלע אותו. עונש מוות למורד במלכות.
המחלוקת של קורח לא הייתה לשם שמיים, אך בכל זאת מחלוקת היא דבר טוב: אם, מצד אחד, העם מחזיק בכל השלטון, אם הוא גם רשות שופטת והרשות מבצעת, אם "טליתו כולו תכלת", עלולים לצאת ממנו מנהיגים פופוליסטים שיספקו את יצריו הנמוכים ביותר וינצלו אותו. עריצות הרוב לא תתנגש בשום גבול. ההמון יחפש לו במיעוט שעיר לעזאזל, במקום לקחת אחריות על מעשיו… מצד שני, אם אליטה היא זו שמחזיקה בכל השלטון, היא עלולה ליצור משטר רודני ומושחת. האיזון בין שני העקרונות – הדמוקרטי והאריסטוקרטי – הוא החשוב, והפרדת הרשויות היא הכרחית.
"האיזון בין שני העקרונות – הדמוקרטי והאריסטוקרטי – הוא החשוב, והפרדת הרשויות היא הכרחית."
הפרדת רשויות
בכל רפובליקה דמוקרטית קיים מתח בין שלטון העם, הרוב, ושלטון החוק, הצדק. הראשון אמור להביע את טובת הכלל, השני אמור לבטא את שלטון החוק והמשפט.
מחברי החוקה האמריקאית הבנו היטב שהפתרון נמצא באיזון בין שני העקרונות ובהפרדת הרשויות. הקונגרס משמיע את קול העם, והסנאט (הזקנים) משמיע את קולה של החכמה, של ניסיון הנבחרים ובית משפט העליון – המשמיע את קולו של המומחים במדע המשפטים – יכריע ביניהם.
למה משטרים דמוקרטיים נוטים להיות יותר יציבים מאשר משטרים עריצים? כך אמרו חז"ל (אבות ה, יז):
כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
שמאי נטה להתנהל לפי עיקרון אריסטוקרטי, והלל היה יותר "דמוקרט", אולם המחלוקת ביניהם הייתה לשם שמים, ולעולם תתקיים. ניתן לומר שסוד יציבותה של הדמוקרטיה הוא ביצירה ומיסוד של מחלוקת לשם טובת הכלל, לשם שמים, מחלוקת שסופה "להתקיים".
שבת שלום
יהודה שוורץ
