איך נוכל בעת המודרנית לקרוא את הסיפור של האיש אשר קושש עצים בשבת ונסקל למוות? הרב ג'רמי מילגרום, קורא את פרשת השבוע "שְׁלַח לְךָ" ומחזיר את המבט ההומני, האוניברסלי המתנגד להוצאות להורג.
לקראת סוף פרשת השבוע שלנו (״שְׁלַח לְךָ״, במדבר י״ג- ט״ו) מופיע הסיפור הבא:
ויהיו בני-ישראל, במדבר; וימצאו, איש מקושש עצים–ביום השבת. ויקריבו אותו, המוצאים אותו מקושש עצים–אל-משה, ואל-אהרון, ואל, כל-העדה. ויניחו אותו, במשמר: כי לא פורש, מה-ייעשה לו.
ויאמר יהוה אל-משה, מות יומת האיש; רגום אותו באבנים כל-העדה, מחוץ למחנה.ויוציאו אותו כל-העדה, אל-מחוץ למחנה, וירגמו אותו באבנים, וימות: כאשר ציווה יהוה, את-משה. [במדבר פרק ט"ו, לב-לה]
סיפור קשה מכמה היבטים: האינסטינקט הסובלני המודרני מתקומם נגד שלילת החירות של אותו מקושש עצים. ואם מישהו ינסה לטעון שבני ישראל נקטו בצעד הקיצוני הזה בכדי לפייס את האלוהים, שגורלם נתון בידיו באופן מוחלט, אנחנו נדחה לחלוטין כל קשר בין הנשגב והקדוש שהם הם האלוהות ובין מעשה ברברי כזה. ואיפה משה רבינו שהציל את האיש העברי מפני המצרי, הרי רק בפרק הקודם בפרשתנו, משה עומד בפרץ ומגן על עם ישראל מפני חרון אפו של האלוהים!
ובכל זאת, קדמונינו שמו לב לדמיון שבין השתלשלות העניינים בסיפור זה, למה שקורה בסיפור דומה בתורה, בספר ויקרא פרק כ"ד, סיפור נוקב שם ה', עוד מקרה של עבירה קשה כלפי מעלה. וכך מופיע בתרגום ניאופיטי הארמי מהמאה הראשונה לספירה:
דן חד מן ארבעה דינין דקמו קדם משה רבן בתרין מנהון הוה משה זריז ובתרין מנהון הוה משה מתין ובאלין ובאלין אמר לא שמעת במסאבין דלא יכלו מעבד פיסחא (פסחא) בזמנה ובתרין בנתה דצלפחד הוה משה זריז מן בגלל דהוה דיניהון דיני ממון ובמקוששה דחלל ש[ו]בתה בזידנו ובמחרפה דפרש שמה קדישה בגדפין הוה משה מתין מן בגלל דהוון דיני נפשן למלפה לדייניה דקיימין בתר משה די הוון זריזין בדיני ממונא ומתינין בדיני נפשן דלא יהיוון קטולין בפריע ית מן דחמי ליה למתקטלה בדינה דלא יהיוון בה(ד){ת}ין למימר לא שמענן דמשה רבן ואמ׳ לא שמעת ואצנעו יתה במטרה עד זמן דיתפרש להון קדם ייי מה יתעבד לה.
בפירושו לספר במדבר מביא אבי ז"ל את הקטע הזה בתרגום לאנגלית, ואני ממשיך כאן את מלאכת התרגום ומביא אותו בעברית:
זה אחד מארבעה מקרים שבאו לפני משה רבינו: בשניים פעל משה בזריזות, ובשניים באיטיות, כאשר בכל אחד מהקרים אמר משה, "כזה לא שמעתי". משה פעל בזריזות במקרה של האנשים הטמאים, שלא יכלו לקיים את הפסח במועדו [במדבר ט' 6-13] ובפרשת בנות צלופחד [במדבר כ"ז ול"ו] משום שאלה דיני ממונות. אך בסיפור מקושש העצים בשבת ונוקב שם ה', פעל משה באיטיות משום דיני נפשות, בכדי ללמד את דיינים שיבואו אחרי משה לפעול בזריזות בדיני ממונות ובאיטיות בדיני נפשות, ולא יזדרזו להוציא להורג את מי שנידון למיתה. ושלא יתביישו לומר "לא שמענו כזה" משום שאף משה רבינו אמר כך והמתין עד שנאמר לו במפורש מפי הגבורה איך לפעול.
"לפני עידן ועידנים, בשנת בר המצווה שלי, הרביתי לבקר בבית הכנסת בשבתות"
הברבריות של עונש המוות
לפני עידן ועידנים, בשנת בר המצווה שלי, הרביתי לבקר בבית הכנסת בשבתות וזכורה לי היטב, מלפני יותר מחמשים שנה, דרשה שנשא הרב שאול ברמן בברקלי ברוח זו על הפרשה הזאת. הרב לא ניסה כלל להסתיר את הרלוונטיות החברתית-פוליטית של הדרשה, והדגיש שמכאן אנחנו יכולים לבסס את התנגדותינו לעונש המוות על התורה — שהרי כך נוהגים פרקליטיו של הנאשם בדיני נפשות: להעלות התנגדויות אין ספור ולדחות את הקץ ככל שאפשר' גם אם נראה ברור שנעברה עבירה שדינה עונש מוות (והרי הרב ברמן היה גם עורך דין!).
כמדומני שלא השתכנעתי אז לגמרי מהדרשה וכבר אז לא התלהבתי יותר מידי ממשה רבינו, כי בסופו של דבר הוציאו את מקושש העצים להורג. ובחמשים השנים שעברו רק התחזקה אצלי תחושת הגועל מהברבריות של עונש המוות. מאז גם למדתי שחז"ל ניסו לרבע את המעגל במאמציהם ל"ברור לו מיתה נאה" ובכך לקיים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". על האקרובטיקה הפרשנית הזאת נדמה לי שאין צורך להכביר מילים, אבל אני כן מרגיש שמחובתי לנהוג כמורי ורבי שאול ברמן ולזעוק את זעקת התורה בדיני נפשות בזמננו אנו כדלקמן:
רבים הדורשים הטלת עונש מוות על אויבינו שופכי דמינו, ואל נתפלא אם סעיף כזה ייכלל בהסכמים הקואליציוניים שייחתמו בעוד כמה חודשים. אינני סומך על הפוליטיקאים שלנו שיעמדו בפרץ, אבל אני כן מניח שמערכת המשפט הישראלית, בצירוף לחץ בינלאומי, ילכו בעקבות משה רבינו ויאיטו את ההוצאות להורג אם חס וחלילה הן תתרחשנה, ואינני מאמין שיהיו הרבה כאלה. אבל אל נהיה עיוורים לשפיכות הדמים שפרצה כמגיפה זה כבר שנים רבות ורק הולכת ומתרבה. מרוב שתשומת הלב נמשכת להוצאות להורג במשפט, מתעלמים אנחנו מ-extra-judicial killing, מהוצאה להורג על ידי כוחות הביטחון שאצבעותיהם קלות על ההדק, שהורגים במקום לעצור מבוקשים, או אפילו כאלה שפעלו לחלוטין ללא אלימות וכל פשעיהם אירגון הפגנות. ארגון רבנים לזכויות האדם קם כתגובה לפקודה "לשבור להם את הידיים והרגליים" — וכעת, שצלפים יורים במפגינים ממרחק מאות מטרים אנחנו שותקים? וגם כשיורים בעיתונאים, חובשים וילדים?
מסורת אבותינו בידינו לסיים דבר תורה עם המלים "ובא לציון גואל". אני מעדיף לסיים עם דבריו של מרדכי היהודי לאסתר: "אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר? (בשאלה, בתמיהה!) ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות."
שבת שלום,
הרב ג'רמי מילגרום
יישר כוחך ג'רמי!
שותף מלא להשקפותיך בכלל ולדעתך על עונש המוות בכל צורותיו, אותן ציינת פה, בעולם כולו ובישראל, בפרט.