עבורנו ברבנים למען זכויות האדם, כל יום בשנה הוא יום ירושלים שכן במהלך כל השנה אנחנו חושפים מאות של צעירים וצעירות ישראלים לעיר המהווה את המיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. אנחנו נושמים את העיר, מבכים עליה ושמחים בה, מנהלים בה מאבקים וחווים את כל המתחים שהם מנת חלקה של החברה הישראלית. אנחנו חשים את הדופק של העיר, נאבקים על דמותה כעיר פתוחה, מכילה, רב-גונית, רב תרבותית, רב-דתית ועדתית.
בתקופת חלוקת הארץ על ידי יהושע, ירושלים לא נתחלקה לשבט מסוים. למרות העובדה שהעיר שכנה על הגבול שבין נחלת שבט בנימין לבין נחלת שבט יהודה, ירושלים הייתה עיר אקס-טריטוריה. סוגיה זו מאוד אקטואלית שכן, כעיר המקודשת לשלוש הדתות המונותיאיסטיות – ולא רק לנו היהודים – ירושלים חייבת להישאר ככזו: עיר פתוחה לכולם/ן, עיר המקדמת שלום ולא מלחמה, עיר בה דרים זו לצד זה החמלה והרחמים, עיר בה לא מפרים את זכויות האדם, עיר המקדשת את חיי האדם באשר הוא.
ביום ירושלים תשע"ט, הצטרפנו למצעד הפרחים במטרה להפיץ את המסר הזה. נכנסנו לעיר העתיקה דרך שער שכם העמוס בסוחרים וסחורות, קונים וקונות וכ-200 יהודים שהגיעו לחלק פרחים ולהקנות תחושה שגם תושביה הלא יהודים של ירושלים הם חלק בלתי נפרד ממנה.
בשירו תיירים, כותב יהודה עמיחי:
"…פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז!
אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."
רק אם נדע לראות את האדם החי בעיר מורכבת זו, רק אם נדע לשמור על זכויותיהם של כל תושבי ירושלים, אזי תבוא הגאולה. לא במובנה המשיחי אלא במובן של חברה מתוקנת. רק אז נוכל לכנות את ירושלים: עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.
