שוויון כל בני החברה לפני המשפט הוא מאושיות חקיקת התורה. זהו יסוד מוסד לקדושת העדה, לניקיון כפיה ולעמידתה נוכח האל. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו). והרמב"ם מעמיק ומעגן הלכה זו: "אין מרחמין על הדל … על זה הזהירה תורה 'וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבו' (שמות כג, ג); אסור להדר פני גדול כיצד הרי שבאו לפניך שנים לדין אחד חכם גדול ואחד הדיוט לא תקדים לשאול בשלומו של גדול ולא תסביר לו פנים ולא תכבדנו, כדי שלא יסתתמו טענותיו של אחר … לכך נאמר 'לא תהדר פני גדול'". כל התנהלות אחרת, של השופטים, של השוטרים ושל יתר אוכפי החוק היא לא פחות מעוול במשפט, "וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו – גורם לשכינה שתסתלק מישראל" (סנהדרין ז ע"א).
מורכבת מעט יותר היא עמידת המשפט העברי נוכח השררה השלטונית. דברי התורה נראים אמנם ברורים וחד משמעיים. "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם" (ויקרא ד, כב). אין מעלים על הדעת שנשיא יחטא בזדון, שיעמוד בפני אישומי אונס, שוחד או מעילה באמון הציבור. אולם סכנת החטא בשגגה אורבת לכול, ואם כך אירע ל'נשיא', אם ימעד כדרך שעשוי למעוד כל אדם, יביא קרבן חטאת ככל האדם. מגדילים חז"ל ואומרים, "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת שגגה על שגגתו" (תוספתא, בבא קמא, ז, ה). הבאת הקרבן בידי הנשיא אינה מבזה אותו או את החברה. אדרבא, היא אות כבוד לחברה ולערכיה, ביטוי לעליונות החוק והשוויון בין בנותיה ובניה.
קשה להכריע מפשטו של מקרא מיהו ומהו 'נשיא', אולם ברור שהוא בעל שררה ומעמד. קל הרבה יותר לעמוד על משמעותו של התואר 'מלך', ראש המדינה, ובאורח אידיאלי גם משוח האל. והנה המשנה קובעת נחרצות: "המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו" (משנה, סנהדרין, ב, ב). המלך אינו נכנס בשערי בית הדין, כתובע או כנתבע, כמי שבא להעיד או כמי שמזמנים אותו לעדות. את הרקע העגום להלכה משונה ומקוממת זו מספק התלמוד הבבלי (סנהדרין יט ע"א), המביא סיפור מעשה על המלך ינאי, יריבו הקשה של בית הדין. הוא נקרא להעיד בעניין עבירתו של עבדו, והטיל מורא על מרבית הדיינים עד שעיוותו בגינו את מהלך הדיון וביזו את בית הדין. על התנהלות זו של מי שאמורים היו לאכוף את החוק, הטיח בפניהם ראש ההרכב, שמעון בן שטח "בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם". מאות שנים אחר כך, במציאות שבה שוב אין מלך בישראל ולא שלטון עצמאי, הרימו ידיהם בכניעה חכמי ופטרו את עצמם ואת המלך מעיוות הדין. זאת, על ידי פטירתו מכל דיון משפטי. מידת הגְּנות שבהלכה זו, בחינת הכרח שיש ויש לגנותו, מתבררת מהבחנתו של האמורא רב יוסף (שם). לשיטתו, כל זה אינו חל על מלכי בית דוד אלא על רק מלכי ישראל סתם. אם יכולנו חלילה לחשוב שהפטור מעולו של הדין מבטא את כבוד מעמד המלכים, אומר רב יוסף שהוא אינו חל על העילית שבעילית שבמלכים העשויים להיות בישראל, מלכי בית דוד. חזקה על הללו שלא יעוותו את הדין, שלא יטילו מורא על אוכפי החוק, שלא יעלו על דעתם לנצל את סריסיהם לשם סירוס הצדק. אותם יש ויש לדון ככל האדם.
הדמוקרטיה הישראלית התמודדה על פי דרכה עם דילמה זו. לנבחריה (חברי הכנסת) ניתנה חסינות מוחלטת על פעולות הנעשות בתוקף תפקידם ומכוחו. בכך הוגבלה יכולת השלטון לרדוף את המתנגדים לו ולשסות בהם את המשטרה, בבחינת זרועו הארוכה של המשטר. על עבירות אחרות ניתנה חסינות חלקית, הניתנת להסרה וכפופה לביקורת שיפוטית. ראשי ממשלה ונשיאים, חברי כנסת ונבחרי ציבור אחרים, שופטים ודיינים – כולם כפופים לחוק, משום שרק מכוח החוק נתונה להם סמכותם, מובטח להם מעמדם. זאת, ברוח דברי התורה (דברים יז, טו-כ): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ … רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים … וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו … לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".
הרב יהוידע עמיר
מקור התמונה של ראש הממשלה: ויקיפדיה. US Department of State [Public domain]
