הרב מיכאל שוורץ למד אצל הרב בן הולנדר בכיתות פורמליות ובקבוצות לימוד בלתי רשמיות, ושירת איתו בוועד רבנים למען זכויות האדם. הוא בחר בפרק מספרו של הולנדר והביא לנו את פרשת השבוע בחֻקֹתַי , שיוצאת נגד תרבות הפחד בישראל.
"אילו רק הדברים היו פשוטים …"
הבחירה המוצעת לבני ישראל בפרשת בחֻקֹתַי ברורה: אם ימולאו הוראות התורה לחיים בארץ, יביאו לביטחון כלכלי ופיזי. חיים של הגשמה רוחנית חדורים בנוכחות אלוהים מובטחת, חיים של שלום וכבוד להתקדם דרך הדורות. הארץ המובטחת יכולה להיות גן עדן עלי אדמות! לחילופין, אם יתעלמו מהוראות התורה על החיים על האדמה, התוצאות יהיו חמורות, מפחידות כמו ימי המקרא: מחלה, מלחמה, אסון סביבתי וכלכלי – שכחה רוחנית וגלות של זעם וסבל.
בחירה זו מסוכמת על ידי התורה מאוחר יותר בספר דברים:
"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. כ לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ–לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם" (דברים 30: 19-20)
עם הניגוד של גורל פוטנציאלי שהוצג בצורה כה חדה, היינו מצפים ליחידים ולאומה לבחור את החיים הטובים. למה באמת מישהו היה בוחר "קללה" במקום "ברכה" ?! עם "אינטרסים לאומיים חיוניים" כל כך בבירור על כף המאזניים, בוודאי כל ההיבטים של הגוף הפוליטי יפעלו יחד כדי להבטיח שהחברה תבחר ותעשה טוב, והתרבות הלאומית תתפתח ותגשים את ברכתה של האומה.
מדוע התורה מציגה גם את הברכות ביחד עם הקללות
למעשה, ההעדפה לחיים שופעים ומתמשכים בארץ צריכה להיות דחף, אקסיומה, רפלקס שבקושי יכול להיחשב לבחירה! מדוע, אם כן, האם הצגתה של התורה את הברכות והקללות כהשלכות טבעיות כמעט, טמונה בחירות ההתנהגות שלנו, והיא מעידה על כך שבחירת הברכה והטובה מסובכת יותר מכפי שהיא נראית? היכן האפשרות האמיתית האמיתית לבחור את הקללות על אף האזהרות, השכל הישר והטוב המשותף?
אחד ממחקרי נחמה ליבוביץ בפרשה זו נותן מענה חלקי, המאתגר את השיקול העממי של חלק זה כתוכחה, או אזהרה. ברוח הפרשנויות עצמן, היא מראה שהפסוקים המעטים על ברכות, למעשה עולים על פסוקים רבים יותר הקללות.
ברוח הרב הולנדר, חשוב לציין את ההבנות הפסיכולוגיות והספרותיות של הטקסט המדבר על המציאות שלנו כיום בישראל. הולנדר מציע שהקללות יגיעו בשלבים עם הזדמנויות לחזור בתשובה, בין כל רמה של מציאות מתדרדרת. הפרשנים דוחים את הבינאריזם של השחור והלבן ומציגים מציאות אפורה יותר; מציאות שבה הבחירות שלנו לא תמיד פשוטות או ברורות; מציאות שבה הכוונה, ההשלכות והמעלות של פעולותינו לא תמיד מוסקות היטב, מוגדרות וניכרות לעין. ההזדמנויות לחזור בתשובה נראות אישור רחום מאלוהים, תוך כדי מתן אשראי עבור המטרה של המימוש של הטוב והברכה. ובתוך כך, אנחנו לא תמיד יכול לקבל את הדברים הנכונים, או לעשות את הבחירות הנבונות ביותר. אנו חיים בתוך אוירה מאיימת מצטברת ומבלבלת של מידע ורגשות סותרים, ראיית הנולד מוגבלת, מוסרית, עמימות, דקויות וניואנסים המערפלים את הדרך לצדק. אנו מחויבים בכל זאת להיות מודעים לעצמנו ולגבולותינו ולמטרתנו לתקן את העזובה שלנו, לאורך כל הדרך.
ההקשר של הברכה והקללה
רשימת הברכות של פרשת "בחוקותיי" מסתיימת עם הצגה מחדש של ההקשר שבו נתנה הברכה: ה 'הוציא אותנו ממצרים כדי לתת לנו את תחושת הכבוד שתרגיע אותנו. "המילה האחרונה" של אלוהים על הברכה, הן במובן המילולי והן בהשאלה – שהיא נקודת הציר שבה מסתיימת רשימת הברכה (ורשימת הקללות מתחילה בפסוק הבא) היא שנלך ברגל, "זקופים", כלומר, עם כבוד.
"אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" [כ"ו,י"ג].
אולי, אם כן, הבחירה שאנחנו מתמודדים איתה היא, לבחור אם לחיות, או לא לחיות, את החיים שבהם אנו מאמצים תקווה לעולם טוב יותר של ברכה. רשימת הברכות היא מתנה מלאה בכבוד, והמנגנון שלה נשען על כוונון המצפן אל עבר התקווה. כיוון שתקווה יוצרת דינמיקה משלה להגשמה, תקווה זו היא גם המנגנון שבאמצעותו תתברך הברכה וגם מהווה את היסוד של כבודו של העם. זהו תנאי רוחני מוקדם, להליכתו של הקב"ה לעברנו, בכדי שנהפוך את העולם לטוב יותר.
אם, לעומת זאת. אנו מתמקדים בפחד, ואנו בוחרים את התרופות, אזי הפחד דוחף את התקווה הצידה, והתוצאה היא מעגל קסמים של איומים המפעילים פחד, המוביל למעשים המזרזים איומים ופחדים נוספים וגדולים, עד אשר יתממשו האפשרויות הגרועות ביותר ונוכחותו של אלוהים תגורש מעולמנו. שלא כמו הדינאמיקה של התקווה להניע את העולם שלנו קדימה בצורה חיובית. הפעולה שלנו, ששורשיה בפחד, היא נבואה שמתגשמת בעצמה, כמו מירוץ חימוש, הפחד הופך את הקללות להפוך למניפסטים.
מה נפסיד מתוך כל זה? מדוע שנחיה ונפעל מתוך הפחד, נתעלם מלקיחת סיכונים ונישאר כלואים בתוך המרחבים הבטוחים שלנו? מדוע שלא נעז? כשנסתכל מעבר לכתפינו, במקום שנביט קדימה, לבצר את ההגנות שלנו, במקום לבנות דרך לעבר האידיאלים שלנו?
אין מחסור באיומים על עולמינו היום, ויש הרבה ממה לחשוש, אם נבחר בפחד. שלא כמו מנהיגי העבר שהתעמתו עם הרוע בעולמנו עם הגישה כי "אין מה לפחד אלא לפחד עצמו" (280), ובכך, ברוח פרשתנו נצליח על ידי בחירת תקווה והגדרת חזון של ברכה. אך מנהיגים כיום – במיוחד בישראל מעודדים תרבות של פחד.
עצם הרעיון של הציונות וחלק גדול מזירת הקיום של ישראל מתבטא בהמנון הלאומי שלנו, התקווה, בתקווה לשלום, בתקווה לביטחון, בתקווה לצדק חברתי ולחברה כלכלית צודקת, אם נבחר לעשות את זה אפשרי, אבל רק אם נבחר בנחישות להפוך את ישראל לגן עדן עלי אדמות, לאותו חזון שמחכה לנו.
שבת שלום!
הרב מיכאל שוורץ
- למי שמעוניינים לרכוש את ספרו של הרב הולנדר העוסק בפרשנות לפרשיות השבוע
- עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם
- הצטרפו לניוזלטר השבועי שלנו
