אם "עצמאות" משמעה שרצונו של עם אמור להוות הערך העליון והמוחלט, נוצרה סתירה עם עצם משמעותה של היהדות: התגלות התורה בהר סיני הינה התגלות של חוק ומשפט עליונים, הנכונים בפני עצמם. אלה לא תלויים ברצונו של שום עם או שליט. כיצד פותרת היהדות את הפרדוכס הזה? יהודה שוורץ בדבר תורה לפרשת "קדושים". יום עצמאות שמח!
אנחנו נמצאים בתקופת ספירת העומר, שבין פסח לשבועות. ספירת העומר משתמשת בשפה של ספירה מיוחדת. אנחנו לא סופרים כפי שהיינו מצפים, לפי מספר סידורי: "היום, יום ראשון לעומר", "היום, יום שני לעומר" וכו' אלא "היום, יום אחד לעומר", "היום, שני ימים לעומר"… והשבת, פרשת קדושים, נספור "היום עשרים ואחד יום לעומר שהם שלושה שבועות".
כלומר, משתמע שכל יום מצטרף אל כל הימים שקדמו לו, ואפילו שהוא כולל אותם. הסופר את הימים אינו מתקרב למתן תורה בלבד, אלא עולה בכל יום גבוה יותר אל הר סיני.
תקופת העלייה אל מועד ההתגלות אנחנו מוציאים גם בנצרות ובאסלאם. דת הנצרות שמרה גם היא על המושג של שבעה שבועות ועל היום "החמישים במספר", "פנטקוסט" ביוונית. היא מציינת את ההתגלות של רוח הקודש על תלמידי ישו. באיסלאם חודש הרמדאן הוא גם תקופה של היטהרות ועלייה, ובקרבו "לילת אל קאדר" בו ירד הקוראן.
לשלושת הדתות דבר אחד משותף: העלייה הגבוהה ביותר, מטרתה לגלות מהו רצונו של האל.
להשיג קדושה
פרשתנו פותחת בקריאה הנשגבה: "קדושים תהיו כי קדוש אני". אמנם, איך נהיים קדושים? נראה שרוב הפרשה עונה לשאלה זו בסדרה ארוכה של לאווים, תנאים שעל עם לקיים כדי להשיג את הקדושה.
אחד התנאים הוא:
"לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃" (ויקרא יט:טו).
צדק ומשפט הם אפוא תנאי לקדושה.
חג חדש: עצמאות
חג חדש התווסף ללוח העברי ונכנס גם הוא בימי ספירת העומר, ימי עלייה הדרגתית אל התגלות התורה : יום העצמאות. המושג " חג העצמאות" הינו מושג מערבי מודרני. כל לאום בעולם הרואה את עצמו "עצמאי", חוגג את יום הולדתה של מדינת הלאום שלו. אך מהי עצמאות זו בדיוק? האם המושג הזה מתאים ליהדות?
עם ישראל – לכאורה – אמורים להיות "עבדי השם", לא "עצמאים". ביציאת מצריים בני ישראל עברו מעבדות לפרעו לחירות שהיא – פרדוקסלית – עבדות לה':
כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: (ויקרא כה:מב).
אם "עצמאות" מובנה עצמאות משלטון זר, אז מדובר על גאולה ממש:
אמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד.
(ברכות לד:).
לפי הרב ליאון אשכנזי, "מניטו", סוף שעבוד מלכויות אינו רק לעם ישראל, אלא יהיה לכל המלכות, לכל האומות, ואף אומה לא תשלוט על אחותה: גאולה שלמה. אני מבין שגאולה זו תכלול גם את העם הערבי הפלסטיני, שגם הוא אמור להיות עצמאי. כך הבין פרופ' ליבוביץ ז"ל את הציונות: חופש משלטון זר וחופש משליטה על עם אחר.
אם "עצמאות" משמעה שרצונו של עם אמור להוות הערך העליון והמוחלט, נוצרה סתירה עם עצם משמעותה של היהדות: התגלות התורה בהר סיני הינה התגלות של חוק ומשפט עליונים, הנכונים בפני עצמם. אלה לא תלויים ברצונו של שום עם או שליט.
עשרת הדברות בבית כנסת בשטרזבורג | CC BY-SA 3.0 by Ji-Elle
"קדושים תהיו"
בקודש הקודשים, בארון הקודש, מונחים לוחות הברית. אין לנו קדוש מהם. וכך אומרת הפרשה שלנו, "קדושים תהיו": תשמרו צדק ומשפט. לא מקרה השופטים נקראים במקרא גם בשם "אלוהים"…
הימצאותה של חג העצמאות באמצע ספירת העומר מאפשרת לנו לצבוע אותה בשכבת משמעות נוספת: אין אדם עצמאי ואין עם עצמאי, אלא מי שמתנהג לפי הערכים הנעלים שמעבר לרצונו, ערכים שלפעמים שופטים אותו קשה: צדק ומשפט, חסד ורחמים.
שלטון החוק ועליונות המשפט מצווים אותנו לשמור על עצמאות הרשות השופטת. והדבר נכון גם כאשר השופטים חונכו בפקולטת המשפטים, ולא בישיבה:
"ואומר (דברים יז, ט) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר (קהלת ז, י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה."
גם כשאין כהנים מתפקידים, יש ללכת אל השופטים הקיימים.
אין עצמאות יהודית ללא עצמאות שיפוטית.
יהודה שוורץ
