בתמונה: בית כנסת עולה בלהבות במהלך ליל הבדולח, 1938. מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
האויבים האמיתיים שלנו נמצאים עמוק בתוכנו – אלו הם אטימות, אדישות ובירוקרטיה ומשתפי הפעולה שלהם. בעוד החברה המתועשת מבקשת למחוק את כל אנשים, אסור לתת לרצח עם להתרחש בשנית. גם במעשים אחרים של רצח עם, יש לקחים אוניברסאליים שעלינו ללמוד. עלינו לקחת את האחריות, לנתץ את מסך הבערות. משום שמסך הבערות מאפשר לנו לא לראות את האדם שמאחורי החוקים היבשים, לא לגלות אמפטיה לכאבו ולא לעשות מעשה כדי לעזור.
הכומר הפרוטסטנטי הגרמני מרטין נימלר ביטא זאת בפואמה "לא הרמתי את קולי":
"בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."
(קיימות גרסאות נוספות)
במיוחד בשבוע זה, שבו נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חשוב שנזכיר לעצמנו את אחריותנו החברתית – להסיר את כיסוי העיניים שמונע בעדנו לראות את האחר. כי מחר האחר של היום יכול להיות אני.
