עכשיו כשתמו הבחירות, פרשת השבוע "מצורע" לשבת הגדול מזהירה אותנו, מפני אי הקשבה לקול שיוצא מהפריפריה.
כל עניין הצרעת מאוד תמוה לכאורה, ומעלה הרבה שאלות: בנוסף למצורע עצמו ולצרעת הבגד שדובר בהם בפרשה הקודמת, הפרשה שלנו דנה במקרים של צרעת שפוגעת בקירות הבית.
Engraving "The leprose" by Albrecht Dürer. Created in 1513. cc: Wikipedia
מהו המשותף בין כתמים בעורו של אדם, בבד של בגדו או בקירות ביתו?
ברור שלא מדובר בצרעת הרפואית המוכרת לנו היום, "מחלת הנסן": היא מחלה כרונית, שקשה לרפות, אפילו על ידי תרופות מודרניות . מדובר על פריחה חולפת של כתמים שונים – כנראה לא מסוכנים במיוחד. המוזר ביותר הוא המקרה של המצורע שהנגע שלו פשט בכל גופו: הוא כולו לבן וחוזר להיות טהור!
אם כן, מהי הצרעת, שהתורה שבכתב ושבעל פה מקדישות לה כל כך הרבה מקום? למה היא גורמת לטומאה? למה דרוש שכהן יזהה את הנגע, ויבצע טקס היטהרות המערב סמלים של חיים ומוות?
גבול בין חוץ לפנים
קל לראות שהמשותף בין כל תופעות הצרעת הוא עניין של גבול בין פנים וחוץ. העור שלנו הוא הגבול בין פנים הגוף והחוצה לו. הדבר נכון גם כן – במעגלים מתרחבים הולכים, לגבי בגד, בית, ואפילו חומת עיר, כפי שנראה בהפטרה.
האנתרופולוג הצרפתי דידייה אנזייה כתב ספר בשם "האני-עור". הוא מסביר בהשראת פרויד ש"האני" הוא גבול, במרחב הנפשי, בין הפנים – האני – ובין החוץ – הלא-אני.
העור, הבגד, קירות הבית, חומות העיר, יוצרות את עצם הזהויות האישית, החברתית, המשפחתית והקולקטיבית של האדם. כתם הוא אות, "אות קלון" שפוגעת באחדות הדמות, שהיא צלם אלוהים. המצורע נחשב כמת. האות הדבוק עליו הפך אותו לחפץ, בדומה ללשון הרע שהמדרש קושר לצרעת.
הכהן "עומד בין החיים והמתים" והוא שבכוחו לטהר. משה מראה לבני ישראל שהוא שולט על אות הצרעת, ומוכיח להם בכך שה' שלח אותו להצילם – הוא שולט על המעבר בין החיים והמוות.
ההפטרה שבחרו החכמים לצרף לפרשה (מלכים ב', ז') תעזור לנו לפענח את החידה הזו. מסופר על ארבעה מצורעים היושבים בשער שבחומת העיר שומרון. אלה – כמשמעו – בשוליים של הזהות קולקטיבית הנקראת "עיר". אך הם היחידים הרואים מה קורה בחוץ. העיר, נצורה על ידי האשורים, גוועת מרעב. אמהות אוכלות את ילדיהן. המצורעים מחליטים שאין להם מה להפסיד, ונכנסים למחנה אשור. הם מגלים באופן ניסי שאלה נסו על נפשם. הם מבשרים לעיר על הישועה ומצילים אותה… המסר ברור: מי שנדחה, מי שבזים לו, מי שבשוליים, הוא דווקא זה שיכול להציל את הכלל. מי שנחשב כמת הוא שיביא את החיים. "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" (תהילים קי"ח). לכן, עלינו להקשיב אוזן קשבת למי שנמצא בשוליים, כי מהם בסופו של דבר יביאו את הישועה.
מסופר שהמשיח – מצורע מכוסה פצעים – ממתין לשעתו בפתח השער של רומא (סנ. צח:). החברה שמקשיבה לקול השוליים שלה – ל"פריפריה" שלה, לזרים, למוזרים – ומחשיבה אותם, היא זו שתינצל. אם היא מרוכזת במרכז השבע שלה, בקונסנזוס המקובל, ב"נורמליות", חומותיה המבוצרות ביותר, סופם ליפול.
שבת שלום,
יהודה שוורץ
