דבר התורה הזה ניקח מהספר "המשך יבוא…" מאת הרב בן הולנדר. הוא נכתב ע"י הרב ויק הופמן, חבר ותיק, עמית ושכן ירושלמי של משפחת הולנדר.
את בן וג'ודי פגשתי לראשונה בתחילת הקיץ של שנת 1963 במחנה גבע, מחנה קיץ חדש של בית כנסת "ישראל" באולבני, ניו יורק. לפני שהיה לi מקום משלו, המחנה "גבע" השתמש במתחם של בית הכנסת. בן וג'ודי יצאו זה עתה למנהיגי U.S.Y. on Wheels. שלושתנו מיד הבנו שיש לנו הרבה במשותף, כי כולנו בילינו את השנה הראשונה שלנו בישראל, וג'ודי ואני היינו בתיכון המדעי של ברונקס באותה שכבה, אם כי לא הכרנו זה את זה. שניהם היו דמויות מגנטיות, ועד מהרה גרמו לי להרגיש שאני מכיר אותם כל חיי. אף על פי שהאידיאלים הגדולים שבן דגל בהם והצטיין בהם בשנים מאוחרות יותר כאן בישראל עדין לא היו כל כך נראים לעין, כבר היה ברור שהיתה לו רוחניות עמוקה, וחוש ומימד מוסרי מפותחים מאוד. אבל אולי מה שמצא חן בעיני הכי בבן היה שבצד ההתלהבות שלו, הוא הכיר היטב את הספרות האנגלית, שאותה היה יכול בקלות להביא כמעט לתוך כל שיחה.
כשאני קורא את פרשת שְׁמִינִי, עם החוקים הנוגעים לסימנים הנחוצים לבעלי חיים כשרים, אני נזכר במחויבותו הדתית העמוקה של בן למשמעת הכשרות על כל פרטיה. עם זאת, עבור בן, שמירה על כשרות לא הייתה מטרה בפני עצמה, אלא קרש קפיצה לערכים גבוהים יותר, המצביע לכיוון של תורות מוסריות המוטבעות בתרגול של מצוות.
בקריאה בספר ויקרא י"א:ג-ז, אנו רואים שתי סימנים של בעלי חיים כשרים
"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ".
אז, שמא נניח שבהמה שיש לה רק סימן אחד תהיה טהורה ומותרת לאכילה, התורה מבודדת ארבעה בעלי חיים שלכל אחד מהם יש רק אחת מהסימנים האלה, אבל לא השני, ומסיקה מסקנה שהן טמאות. מדוע התורה הולכת צעד נוסף כדי להבטיח שאנחנו מבינים אילו בעלי חיים מותרים?
הרב מרדכי דב אידלברג, בספרו "ספר חזון למועד", מקשר את השאלה הזו לדיון בין חכמינו בימי הבית השני. הם מסבירים כי ארבעת בעלי החיים הללו מייצגים סוגים שונים של שחיתות רוחנית או סטייה. אצל שלושת הראשונים, הגמל, השפן, והארנבת, קיים הסימן הפנימי; הם מעלים גרה, אבל אין אצלם הסימן החיצוני של שסע בפרסות. הם מסמלים את המצב הרוחני הפגום של מי שמכיר באופן פנימי את אלוהים כריבונו של עולם, אך הכרה זו אינה משתקפת בהתנהגותו החיצונית של האדם.
החיה הרביעית, החזיר, הוא בדיוק ההפך. אף על פי שיש לו את הפרסה השסועה, הוא אינו מעלה גרה, ולכן מייצג את השחיתות של מי שיכול להתנהג בנימוס מירבי וחיצוני נראה מושלם, אבל במהותו, דוחה את ריבונותו של אלוהים בעולם, ומאמין רק בכוח עצמו.
באותו דיון, שואל רבי יוחנן בן זכאי (ירושלמי יומא א:א):
רבי יוחנן בר תורתא אמר… מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עבוד' זרה ומגלי עריות ושופכין דמים, אבל בשיני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם. וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים.
הוא שואל: מדוע היו הדורות הקודמים של עם ישראל, שנכשלו בשלושת החטאים הרציניים ביותר – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (כולם מעשים חיצוניים) – יותר כשרים מאשר הדורות הבאים בעת חורבן בית שני, שנדמה היה כי היו עוסקים בצדק בתורה ובמצוות (גם מעשים חיצוניים)? הדורות הראשונים, אמר רבי יוחנן, אף על פי שעשו דברים מרושעים ידעו בלבם שהם טעו. הדורות המאוחרים, לעומתם, במיוחד בתקופה הרומית, חיו במסגרת של חברה אזרחית תקינה (התנהגות חיצונית), אבל לבם היה מלא שנאה וקנאה, ולא הכירו בכוח מעליהם.
זוהי ביקורתו של רבי יוחנן על התקופה בה הוא חי. אלה היו זמנים קריטיים לעם ישראל, והסיפור המפורסם של קמצא ובר קמצא ממחיש למה התכוון (בבלי גיטין נ"ו ע"א). עד היום אנו רואים את החטא של הדור ההוא, שנאת חינם, כסיבת חורבן בית שני והגלות מהארץ.
שבת שלום
הרב ויק הופמן
