דבר תורה של הרב ג'רמי מילגרום לפרשת השבוע "וַיִּקְרָא" לַשַּׁבָּת זָכוֹר: בודק את שורשי הציווי לזכור את אשר עשה לך העמלק. אך הציווי התיאולוגי הופך גם לבחינה פוליטית של המצב הנוכחי של הבחירות הקרובות, כמו גם חג הפורים הקרוב עלינו. שני המועדים הללו משתמשים בשפה של נקמה. הרב מילגרום לא מכחיש את הדחף לנקמה, אלא רוצה ללמוד דווקא מאותו הרגע שבו דויד ריחם על שאול, למרות שזה האחרון ניסה להורגו יותר מפעם.
"יז זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח." {פ} [דברים 25: 17-19]
לפני כמעט חמישים שנה הוזמנתי לארוחת ערב בביתו של קרוב משפחה, ושמחתי להיווכח שבכל ערב הוא מקריא לילדיו פרק מהתנ"ך. רק שבאותו היום, מה שמענו בין המרק למנה העיקרית, היה פרק ט"ו של ספר שמואל א', הלא היא ההפטרה לשבת זו, שמסתיימת כך : "… וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל." פסוק כזה בכוחו לקלקל לכל אדם נורמלי את התיאבון.
הביאו אתכם את ספר התנ"ך לבית הכנסת בשבת וכשיקריאו את הפרק הנורא והקשה הזה, דלגו מטה לפרק כ"ד, בו אנו מוצאים את דוד ואנשיו מסתתרים מפני שאול במערה. כאשר שאול נכנס (לגמרי במקרה?) לאותה מערה בכדי לעשות את צרכיו, אנשי דוד מפצירים בו לנצל את ההזדמנות ולהרוג את מי שרודף אותו. בלשון התלמוד (ברכות ס"ב:), "בא להרגך – השכם להורגו".
שאול משתחווה לפני שמואל העטוף במעילו, במהלך העלאתו באוב. מקור: Salvator Rosa [Public domain] ויקיפדיה.
מה שמאחד את שני הפרקים הוא מוטיב חוזר: הקריעה הסימבולית למדי של כנף המעיל: שאול תופס את כנף המעיל של שמואל, בניסיון למנוע משמואל לנטוש אותו, ולקרוע ממנו את ממלכתו. שמואל מגיב לכך באומרו לשאול, ""קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום" . דויד כורת את כנף המעיל של שאול, בזמן ששאול כורע לעשות את צרכיו כדי להראות לו מה הוא יכול היה לעשות לו, אבל אחר כך מתחרט דויד על הפגיעה הסימבולית במשח ה'. דויד אז פונה לשאול בלשון "אבי", ושאול, שמבין שדויד הוא זה שיחליף אותו כמלך, משיב לו בזו הלשון: "הקולך זה, בני דויד? וישא שאול קולו ויבך". שמואל שקרוע בין הנאמנות שלו למשימתו, ואהבתו לשאול, לא יראה יותר את שאול אחרי ההופעה הציבורית המשותפת האחרונה שלהם, אבל הוא מתאבל עליו.
בהפטרתנו שמואל מקיים את מה שהמחבר המקראי תופש כמצווה האלוהית למחות את זכר העמלק, מצווה המופיעה לראשונה במפטיר: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כ"ה 19) ואשר שאול אינו יכול לבצע בשלימותה. לעומת זאת, בפרק כ"ד, דויד נשמע לצו האלוהי שעוצר אותו מלבצע את הרצח. חז"ל בחרו בפרק ט"ו כהפטרה של שבת זכור, ולא בפרק כ"ד, אך אין בבחירתם זו בכדי לעצור בעדנו מלהשוות בין שני המודלים הללו ולהכריע מוסרית ביניהם.
אז את מה לזכור בשבת זכור? אנחנו זוכרים ביתר קלות את ההשפלה ואת הפגיעות שלנו, אבל שוכחים את האמיתות, שיכולות לשחרר אותנו מבית הכלא של פעולות העבר. או אז אנחנו בוחרים לשים בצד את מה שעומד בדרכנו, כאילו שהשיכחה והכחשה יבטיחו את עתידנו. אבל בריא יותר לפתוח את תיבת הפנדורה ולא להתחמק מחשבון הנפש הקשה והמחייב.
שבת שלום
הרב ג'רמי מילגרום
