יום האישה הבינלאומי: פמיניזם נטו, או שוויון האישה כחלק משוויון כל בני האדם? ›

בתמונה: לאה שקדיאל

איך אפשר לצאת מהפריבלגיה של הקבוצה שבה נולדת, ובתוך כך לעצב את האג'נדה של יום האישה לפי המתאר של נשים מוחלשות? לאה שקדיאל, מזכירה לנו את הרעיון שעומד בבסיס יום האישה הבינלאומי, שמקורו בתנועה הסוציאליסטית. שקדיאל משתמשת בניסיון שהצטבר אצל האקטיבסטיות הפמיניסטית מן הקבוצות המדוכאות, בכדי להציע מאבק בו זמני כפול: לשחרור הקבוצה כולה, לצידם של הגברים של הקבוצה, ביחד עם מאבק להכללת השוויון המגדרי בתוך המאבק הכללי וגם בתוך הקבוצה.

ברצוני לחזור למקורו של יום האישה הבינלאומי, בשמונה במרץ. היום הזה נוסד בתוך התנועה הסוציאליסטית בארה"ב, ונכנס לתוך המסגרת של האינטרנציונל הסוציאליסטי. המדינה הראשונה בה הפך תאריך זה ליום אותו מציינים כל שנה היא ברית המועצות, שלאחר המהפכה הקומוניסטית, בזכות פּוֹעֲלָהּ הבלתי נלאה של קלרה צטקין היהודיה יחד עם נשים נוספות. רק בשנות השישים, כאשר התנועה הסוציאליסטית שימשה השראה ללידת הזרם הרדיקלי בפמיניזם האמריקאי, אימצו גם הפמיניסטיות הליברליות במערב את התאריך הזה והחלו להאבק על אימוצו לתוך לוח השנה במדינותיהן, וכך גם בישראל.

כשאני שואלת את עצמי, לאיזה שלב היסטורי אני מתחברת כאן, אני נזכרת בשנים בהן עבדתי במשרד החינוך במסגרת הטמעת הנושא של שוויון בין המינים. כאשר יצא פרסום על פעילות כלשהי לקראת השמונה במרץ, ההיענות המאסיבית היתה של מורות וסטודנטיות ערביות ישראליות מצפון הארץ שהגיעו ממשפחות נאמנות רק"ח / חד"ש, אשר הכירו את המסורת הזאת מבית ההורים ומן הקהילות שלהן. ולעצם ההכרה בתאריך התלוותה גם תודעה מאד מסוימת לגבי תוכנו של היום: ההזדהות עם מאבק הנשים לשוויון באה כחלק בלתי נפרד מהשתתפותן במאבק שלהן לשוויון כללי בחברה, בזירה המעמדית-כלכלית, ובזירה הלאומית – המאבק של המיעוט הערבי בישראל לשוויון במדינת היהודים. כן, הן הבינו את מהותו של התאריך באופן יותר מדויק ממשרד החינוך, אשר הזמין גם אותן, כמו את יתר האזרחיות, לאירועים השונים.

קלרה צטקין עם רוזה לוקסמבורג, 1910. מקור התמונה: See page for author [Public domain], via Wikimedia Commons

כיהודיה אני חייבת את היכולת שלי ושל חברותיי לפתח פמיניזם יהודי בדורותינו, לנשים כאלו, שמבינות כי הן נאבקות בו זמנית בשתי חזיתות:

מחד גיסא מראים כל המחקרים כי אי השוויון העיקרי ממנו גם הן סובלות איננו אי השוויון המגדרי, כי אם אי שוויון מעמדי, גזעי, אתני, לאומי. במילים אחרות, אם בני ישראל משועבדים במצרים, צריכות הנשים להיאבק למען השחרור יחד עם הגברים שלהן, ואם יוצאת גְּזֵרַת השמדה על כל העם היהודי בממלכת פרס וּמָדַי, גם הן בכלל. יתרה מזאת, השיעבוד הכללי הזה של הקבוצה שלהן כולל גם מצבים שבהן הגברים משועבדים יותר מן הנשים, למשל, פערי השכר בין גברים ערבים בישראל לבין גברים יהודים יותר גדולים מפערי השכר בין נשים ערביות לגברים ערביים, וההשפלה והדיכוי אותם חווים הגברים בזירה הציבורית חריפים יותר ממה שחוות נשים. ועוד, פעמים יש לנשים הזדמנויות רבות יותר לסייע לכלל הקבוצה מאשר לגברים, כפי שמסביר אסתר למרדכי, או כפי שקרה לנשים בזמן השואה, כאשר לגברים יהודיים נימולים היה יותר קשה להסתתר ולהתחזות ללא יהודים.

מאידך גיסא, נשים סובלות מדיכוי באופנים ייחודיים: הן מטופלות בילדים ובזקני המשפחה, הן נופלות קרבן לאלימות מינית מצד גברים של הקבוצה המדכאת המשתמשים בהן כדי להעניש את הגברים שלהן, וכולי. זאת ועוד, במקביל לסבל שלהן מידי הקבוצה המדכאת אותן, הן סובלות גם מדיכוי מגדרי מידי הגברים של הקבוצה שלהן, פטריארכיה וסקסיזם על כל צורותיהן, וכאשר הן מתלוננות על כך אומרים להם הגברים בקבוצה שלהן כי כל הסבל מקורו בקבוצה המדכאת ולא בהם, ובכלל, עליהן לדחות את המאבק שלהן על שחרור האישה לימים טובים יותר אחרי המאבק לשחרור הקבוצה כולה.

כתוצאה מן הדיכוי הכפול שלהן צוברות נשים אלו ניסיון חשוב גם בהבנת טיבו של הדיכוי בעולם, וגם בפיתוח אַסְטְרָטֶגִיּוּת מגוונות של מאבק כפול בשתי הזירות, הפנימית וגם החיצונית.

יום האישה הבינלאומי הוא היום בו עלינו להיזהר משני מכשולים: האחד, הצטמצמות בהעלאה על נס של דיכוי מגדרי בלבד, משום שרק נשות הקבוצה החזקה יכולות להסתפק במאבק בתחום זה בלבד. רק נשים יהודיות אשכנזיות בישראל יכולות להתרכז ביום כזה אך ורק במאבק – הצודק ביותר כשלעצמו – על שיתוף נשים בקביעת מדיניות ביטחון ושלום (החלטה 1325 של מועצת הביטחון), בהגדלת מספר חברות הכנסת ושרות הממשלה או נשים בדירקטוריונים ובמועצות הדתיות. דומה לזה המכשול השני העומד בדרכנו: הפיתוי כנשות הקבוצה החזקה להקדיש את היום לעזרה לחלשות בחברה, בין אם אלו נשות היישוב הבדואי הלא מוכר רחמה השכן לעירי ירוחם או נשות הג'הלין ליד מעלה אדומים או הנשים מבקשות המקלט בתל אביב.

אני מציעה לצאת מן הפריבילגיה הקבוצתית ולעצב את האג'נדה של יום האישה הבינלאומי לפי מתאר המאבק של הנשים המוחלשות הללו. יום זה אמור להזכיר לנו את הרעיון שעומד בבסיסו, ואת הניסיון ההיסטורי שהצטבר דווקא אצל האקטיביסטיות הפמיניסטיות מן הקבוצות המדוכאות: מאבק בו זמני כפול, לשחרור הקבוצה כולה, לצידם של הגברים של הקבוצה, יחד עם מאבק להכללת השוויון המגדרי בתוך המאבק הכללי וגם בתוך הקבוצה.

ארגון רבנים למען זכויות האדם קם כארגון למאבק למען צדק ללא-יהודים במדינת היהודים, ובשטחים המוחזקים על ידי מדינת היהודים מחוץ לגבולותיה ובהם בני אדם לא יהודים הנכבשים תחתינו יום יום זה חמישים שנה (יחד עם זאת המאבק התרחב במהרה לסיוע לקבוצות מוחלשות גם בקרב האוכלוסייה היהודית). יום האישה הבינלאומי בשבילנו הוא תזכורת כי נשים לא יהודיות בקרבנו דורשות צדק ונאבקות למענו, אך לא כנושא נפרד, זהו חלק מן המאבק הכללי של כולנו, נשים וגברים, למען חברה צודקת ומדינה צודקת.

לאה שקדיאל, תלמידת רבנות אורתודוקסית, חברת רבנים למען זכויות האדם, תושבת ירוחם