בדבר תורה של יהודה שוורץ לפרשת השבוע "וַיַּקְהֵל" אנו לומדים מהו סוד הקהילה האמיתית.
כל הפרשה כולה, פרט לשני הפסוקים הראשונים, עוסקת בפרטי המשכן ובבנייתו. אך הפרשה פותחת, בשני הפסוקים האלה הראשונים, באיסור עשיית מלאכה בשבת. הדבר מפתיע, במיוחד כי הטקסט אינו מקשר בין השבת ובנייתו של המשכן. אלה שני העניינים המופיעים כשתי אמירות של משה אל העם, נפרדות זו מזו. חז"ל למדו מכאן שבניית המשכן אינה דוחה את שבת, כי מצוות השבת מופיעה לפניה.
אני רוצה להציע משמעות נוספת ללימוד ההלכתי היבש: לפני תיאור כל העשייה באה הַשְּׁבִיתָה מֵעֲשִׂיָּה. מה זאת אומרת?
לו הפרשה הייתה עוסקת רק בבניית המשכן, לו הייתה נראית כמדריך להרכבת מוצר, הבונים היו עלולים לשכוח לשם מה הם פועלים. בהתלהבות העשייה הם היו יכולים, למשל, לייחס את כל העשייה לעצמם או לאחדותו של העם. בדומה לברכות לפני אכילה, האיסור על בניית המשכן יום אחד בשבוע מזכיר לשם מי בונים את הבניין: לשם שמיים. בכל התמסדות דתית, ישנה סכנה שהפולחן ישמש לצורכי הכהנים או אפילו של ציבור המאמינים. דת אמיתית אמורה לשרת את שם שמיים.
קדושת הזמן המתבטאת באי-עשייה מחזירה את האדם למעמדו כבריאה בין יתר הבריאות; היא לא נותנת לו ליפול בהיבריס של יוצר ששכח שאת עצם כישרון היצירה שלו הוא חייב לבורא עולם…
מכאן אנחנו לומדים את הכלל הראשון לבניית קהילה אמיתית: היא חייבת להיות לשם שמיים. אם היא משרתת את האינטרס של אדם או קבוצה מסוימים, סופה הקהילה להתפורר מעצמה.
את עיקרון השני לבניית קהילה אמיתית אנחנו מוצאים בפרשה מיד אחרי אזכור מצוות השבת:
קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ…
זהו עיקרון ההתנדבות. לא יכולים לייסד קהילה אמיתית בכפייה. קהילה אמיתית נוצרת על ידי כריתת ברית בין שווים, ללא היררכיה, ללא שלטון אדם על אדם. בונים קהילה רק ברצון של כל אחד ואחד.
גם את המלאכה עושים ברצון:
וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה […] כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃
את עיקרון השלישי אנחנו מוצאים באזכור הנשים שגם הן מתנדבות וגם הן חכמות ויוצרות מוכשרות:
וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב…
וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ…
הקהילה צריכה לכלול את כולם, נשים וגברים. קהילה שמדירה אינה קהילה אמיתית.
העיקרון הרביעי מרומז בעריכת רשימה ארוכה מאוד, ומפורטת לעייפה, של כל הפריטים המרכיבים את המשכן. אין זה עלול להלאות את הקורא יותר מדי?
ולא רק שהתורה מפרטת את כל פרטי המצווה של בניית המשכן, אלא היא חוזרת שנית על כל הפריטים, הפעם בתיאור הביצוע המדויק של הרכבתם על ידי בצלאל ושאר האומנים.
למה? להגיד לנו שביצוע המלאכה תאם בדיוק את רצון ה' ותוכניתו. טוב, אבל אמרו לנו שהכל נעשה ברוח התנדבותית, "כל איש אשר נשאו לבו", "כל חכם לב", "כל נדיב לב" לפי לבו. לכאורה, אלה לא ביצעו תוכנית מוכנה מראש… ללמד אותנו: מה שצוות מוכשר יוצר לשם שמים, בנדיבות וברצון, מגשים בדיוק את רצון ה'!
אם נבין שהבנייה המשותפת של המשכן משקפת בעצם את בניית הקהילה עצמה, נוכל להבין את משמעות הדיוק שברשימה הכל כך מפורטת: היא אומרת לנו שכל אחד ואחד חשוב וחביב ביותר לבניית הכלל. גם המנורה עשויה מקשה זהב אחד, שמטרתה להאיר, וגם הפרוכת עשויה פשתן שזור, שמטרתה להסתיר, וגם הטבעות בהן מכניסים את בדי עץ שיטים כדי לשאת את הארון או המזבח. לכל פריט ופריט תפקיד שונה, הוא בנוי מחומרים שונים, לפי מידות שונות, אך הוא חשוב באותה מידה, ונותנים לו את אותו הכבוד.
בקהילה האמיתית, כל אחד בדרכו תורם לכלל, ורק אז הכלל מתעלה ונעשה יותר מסכום כל מרכיביו.
במסעות בני ישראל במדבר, המשכן עמד במרכזם ולבם של כל השבטים המאוחדים. גם בני ישראל יצרו קהילה כוללת, קהילת שבטים, כפי שכל שבט היה קהילה של משפחות. גם מספר עמים, מאוחדים בברית, יכולים ליצור "קהל עמים", כפי שהובטח לאברהם.
לכל שבט היה תפקיד שונה, תכונות שונות, וכל אחד נחוץ היה ליצור עם שלם. כפי שכל שבט היה חשוב באותה מידה, כך היו כל בית אב וכל פרט ממנו.
שבטי מדינת ישראל היום הם יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, בדואים, עדות שונות, וכל אחד חשוב באותה מידה. אסור שלא נחשב או שלא ניתן כבוד לכל אחד ואחד, כי אנחנו יודעים: זהו סוד של קהילה אמיתית.
"וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם".
האדם נברא בצלם אלוהים. דרכו מתגלה האלוהות בעולם. ההתנדבות והיצירה החופשית, המעשה לשם שמיים, הם התגלות של אלוהים בפועל. לו העשייה שלנו תהיה כזו, ושנזכה לחדש ישראל שתהיה קהילה אמיתית, קהילת שבטים, וקהל עמים!
שבת שלום,
יהודה שוורץ
פרשנות יפה!