חטא העגל העומד במרכזה של פרשת השבוע מהווה נקודת מפנה בתולדות בני ישראל בתורה. במהלך אותה פרשה אנחנו קוראים על הבגידה גדולה והמזעזעת של העם, אחרי שקראנו בשבועות האחרונים על כל הניסים הגדולים של יציאת מצרים וההתגלות בהר סיני. קשה להאמין שכה מהר ירדו לעומקו של החטא החמור הזה של עבודה זרה. מה שמדהים עוד יותר הוא הצלחתו של משה רבנו לשכנע את הקב"ה לא להשמיד את העם, אלא לסלוח לו ולהמשיך בברית אתו. הפסוקים העוסקים בסליחה הזאת הפכו לבסיס הליטורגיה של יום כיפור ותפילות הסליחות לאורך הדורות מאז ימי בית שני.
ברצוני להתמקד בקצרה בפסוק אחד בסיפור המהמם הזה ולברר מה ניתן ללמוד ממנו:
"ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שמות ל"ג, כ')
זהו חלק מהתיאור של המעשים של משה כאשר הוא יורד מההר, אחרי ששכנע את הקב"ה לא להשמיד את העם על המקום (בעקבות אותו החטא). התנהגותו של משה מאד מוזרה. קשה להבין מה המטרה של משה בכך. שהרי אין זאת תגובה מובנת לזעזוע שלו, למשל כמו המעשה הקיצוני של שבירת הלוחות (עליו נאמר "טוב ששברת!") אלא מעשה מחושב.
בתלמוד הבבלי מסכת עבודה זרה, יש התייחסות כדהלן:
מתני' רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשה זבל שנאמר (דברים יג, יח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם:
גמ' תניא אמר להם רבי יוסי והלא כבר נאמר (דברים ט, כא) ואת חטאתכם
אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר אמר לו משם ראיה!? הרי הוא אומר (שמות לב, כ) ויזר על פני המים וישק את בני ישראל לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות (תלמוד בבלי, עבודה זרה, מ"ד,א)
הטקסט התלמודי תוהה על מעשהו של משה בסיפורנו, כי הרי אין ליהנות מעבודה זרה כלל. בא רבי יוסי כאן ומשווה את מה שעשה משה לטקס אחר בספר במדבר – מעשה סוטה. והרי ידוע ששני החטאים של ניאוף ושל עבודה זרה דומים הם בחומרתם בעיני חז"ל!
"…אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ, הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת, וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ…יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, בְּתֵת ה' אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ, וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן." (במדבר, פרק ה')
בלי להיכנס לפרטים אפשר להבין שיש בטקס המוזר (והדוחה לאדם ה"מודרני-ליברלי") הזה לפחות שתי מטרות: להשפיל אישה החשודה בניאוף, אך גם לטהר מאשמה את האישה, שלא חטאה ובעצם לא בגדה בבן זוגה.
על כך נאמר:
"גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים" (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קמ"א, עמוד א')
רבי יוסי בעצם אומר לנו שמשה בא לעשות דבר דומה במקרה שלנו: זאת אומרת, מצד אחד להשפיל, ומצד שני לטהר את בני ישראל; ולהבחין בין אלא שחטאו בגדול באופן אקטיבי, לבין אלה שחטאו בחטא קטן (אלו שחסרו את האומץ לצאת נגד החטא הגדול, למרות שנמנעו להשתתף בו באופן אקטיבי). משה רודף שלום בין הקב"ה לבני ישראל בדרך היצירתית והמוזרה הזאת.
את ההסבר הזה מאמץ רש"י בפירושו על אותו פסוק:
והרמב"ן מסביר על אותו פסוק: והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כמו שנאמר (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ועל דעת רבותינו (ע"ז מד.) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם, והוא האמת:
אם נעבור ממקורותינו אל דברים במציאותנו היום, אפשר לומר שאנחנו כאשר אנו שותקים מול חטאים גדולים של פולחן הכוח, שנאת הזר והעדפת אדמה קדושה, על חיי אדם – אז גם אנחנו זקוקים לתהליך של היטהרות. ההשפלה הכרוכה בהודאה בחטאי העבר היא חלק הכרחי של הטיהור הזה.
יהי רצון שנמצא את העוז להתגבר על ההשפלות הקשורות לאמירת האמת ולהיטהר על ידי מעשים של חסד.
שבת שלום,
הרב יחיאל גריינימן
