כִּי-תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ, אוֹ הַקָּמָה, אוֹ הַשָּׂדֶה–שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, הַמַּבְעִר אֶת-הַבְּעֵרָה. (שמות כב,ה)
ב"שדות" הרשתות החברתיות יש להיזהר מלהבעיר "אש" וירטואלית, התוצאות ההרסניות יכולות להיות מפתיעות והאחריות כולה שלנו גם כאשר יאכל "גדיש או "קמה" מרוחקים.
פרשת השבוע, פרשת "מִשְׁפָּטִים", מכילה אוסף מגוון של חוקים. לאחר עשרת הדברות שקיבלנו בפרשת השבוע הקודמת נפרשת בפרשת השבוע הנוכחית ציווים (בעיקר חברתיים) מפורטים. אם שבוע שעבר הייתה בסימן חוקה, השבוע אנו בסימן החוק על שלל החוקים שבו. ברם, גם חוקים אלו רחוקים מלהוות תשתית מספקת להתנהלות חברתית וחז"ל התייחסו לחוקים אלו ככללים, או בלשונם: "בנין אב" מהם ניתן לגזור חוקי משנה וכללי פעולה, ובלשון חז"ל: תולדות.
"ארבע אבות נזיקין"
אחת הדוגמאות היא קביעת "ארבע אבות נזיקין". ארבעה טיפוסים של גורמי נזק שמהם יגזרו תולדות רבות.
האש שעליה נתייחס היא אחת מאותם ארבעה אבות נזיקין שהם: שור נוגח, בור/מכשול, מרעה המכלה תבואה ואש השורפת ומכלה.
רבים שואלים אותי בשיעורים על הרלוונטיות של מצוות אלו בימינו? שהרי בעולם המודרני מי מסתובב עם שור נוגח או מרעה? מתי לאחרונה חפרתי בור או הבערתי אש (חוץ מיום העצמאות)?
תשובתי היא שלמרבה הפלא העולם המודרני לא "המציא" דוגמאות טובות יותר לארבע אבות נזיקין. כאשר אדם פוגע בעצמו באדם אחר, או ברכושו, אין לזה זה קשר לאותם "ארבע אבות נזיקין", זהו "אדם המזיק" שהאחריות שלו מוחלטת. אבות הנזקים מציינים כוחות שיש להם "חיים משלהם", הם ממשיכים לפעול גם כאשר הבעלים שלהם לא בסביבה. מבחינה זו פגיעה של רכב אינה דומה לפגיעה של שור. הרכב לא נוהג בעצמו (בינתיים) ולכן הנהג הוא הנושא באחריות. לעומת זאת בעל חיים מסתובב גם כאשר בעליו לא בסביבה. אולי בעיר אין שוורים אבל יש בהחלט כלבים מסוכנים. השאלה מהם גבולות האחריות של בעלי הכלב על התנהגות הכלב מורכבת הרבה יותר; האם בעל הכלב החזיק בו או שהכלב שוטט חופשי? האם הכלב גילה התנהגות תוקפנית בעבר? האם היה עם רצועה או לא? האם צריך היה לשים לו רסן? האם התגרו בכלב?
הדוגמאות של אבות הנזקים אולי שייכות לתקופה קדומה אבל כל עוד בעולם המודרני לא יהיו רובוטים עצמאיים, לא נמצא דוגמאות מורכבות יותר לשאלות של אחריות סביבתית של האדם.
אחד מאותם אבות הנזקים היא האש
גם לאש יש "חיים משלה". האש יכולה לצאת ולמצוא קוצים שיובילו אותה לגדיש או שדה של שיבולים בשלות ויבשות ולכלות אותם ולכן כותב רש"י בפירושו לפסוק (שמצותת בראשית דברינו) : "אף על פי שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה ע"י קוצים שמצאה – חייב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק"
האש, בגלל תלותה ברוחות, מחייבת את בעליה (מדליק האש) לשמור עליה במיוחד ולכן האחריות של הבעלים אליה חורגת מהשטח שבבעלותו. גם אש שיצאה ושרפה במרחק רב תהיה באחריותי.
האם יש בעולם המודרני שלנו דוגמאות עכשוויות להתנהגות של אש?
התשובה היא כן. העולם הווירטואלי שמתפתח לעינינו ממש מזמן זירה מדויקת לגמרי בה ניתן להחיל את כללי האש: האינטרנט והרשתות החברתיות.
להבה ברשתות החברתיות
"אש" שמוצתת בדף הפייסבוק האישי שלי או הבלוג שלי אינה נשארת בו. פוסט או טוקבק לעולם לא יישאר במקומו. רוח הרשת (מספיק שגולש אחר יבצע חיפוש תמים כל שהוא ואחת התוצאות תהיה הפוסט שלי) תישא אותו במהירות הרחק למחוזות בלתי נתפשים והיכולת של אותה אש לשרוף גוברת.
יתכן ובחצרי הדלקתי אש קטנה שלא הייתה מתפתחת ואפילו גוועת מעצמה לאחר זמן קצר אבל הרוח והקוצים (בוטים או טרולים) לוקחים אותה הרחק לגדיש מוצאת חומר בעירה זמין ודליק והתוצאה קטלנית. כך אמירה מינורית שנמצאת בדף האישי יכולה למצוא חומר בעירה בדפים אחרים. ההבנה והפרשנות שתקבל אותה אמירה יגרמו לנזקים אדירים שלא העליתי בדעתי.
אנו בעיצומה של מערכת בחירות סוערת. הרשת החברתית ממלאת תפקיד חשוב. עלינו להיזהר מאוד בהדלקת אש הקטנה ביותר כי בסופו של דבר האחריות שלנו עליה היא מלאה. יתכן ומאתנו תצא אש קטנה שתמצא בדרכה עוד גחלת ועוד גחלת ובסופה דלקה גדולה. השיח הציבורי הפוליטי הוא חובה אזרחית חשובה, בדיוק כפי שהאש שימשה ומשמשת תפקיד מרכזי בתרבות האנושית. חשוב לבשל, לטגן ולצרוף מתכות אבל חשוב לא פחות לוודא שה "גדיש או הקמה" של השכן יישארו לא פגע.
חשוב להביע דעות תקיפות אבל למסגר אותם בצורה כזו שלא יצאו מהקשרם ויתעופפו למחוזות שאין לנו שום רצון לפגוע בהם.
שבת שלום לכולנו.
הרב קובי וייס
- לדבר תורה נוסף על הפרשה של הרב קובי וייס
- עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם
- הצטרפו לניוזלטר השבועי שלנו
