בתמונה: פרשת שמות – יוכבד ומרים מוויקיפדיה
פרשת שמות מתחילה במילים "ואלה שמות" – "אלה השמות", וממשיכה לרשימת בניו של יעקב. הפרשה פותחת בכך שנאמר לנו כי סיפור בראשית נמצא כבר מאחורינו. ספר בראשית הוא סיפורן של משפחות: אבות ובנים, אמהות, נשים ובת. בתחילת ספר שמות מציאות חדשה מובילה אותנו לסיפור חדש ולמיקוד חדש. בפסוק ט' בפרק הראשון של ספר שמות "בני ישראל" הופכים להיות "עם בני ישראל" חשיבות חיונית זו של מעבר מאוסף של משפחות לעם טמונה בשאלה כיצד קרה הדבר, שבמהלכו הוזכר העבר הזה, ומה זה אומר לנו – צאצאיו של אותו עם. בני ישראל הפכו לעם במצרים דרך עיניו של המדכא. פרעה יצר את דימוי בני ישראל כעם – והפך דימוי הזה לעובדה. הדיכוי יצר את עמנו. העבדות הייתה הקדירה שבה התהוותה זהותנו כעם. כאשר התורה מתייחסת להיותנו עם היא עושה זאת במילותיו של פרעה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות, א':7). בעברית המילה " וַיִּשְׁרְצוּ " באה מהשורש ש ר ץ. בני ישראל מוצגים כשרצים – מאפיין נפוץ של תעמולה אנטי יהודית בשנים מאוחרות יותר. רש"י מתאר את הפוריות הקיצונית של היהודים במילים המציגות את הפריון כאיום – שוב נושא משותף של תעמולה אנטי יהודית בעתיד.
כאשר מתבוננים בתהליך זה של התהוות האומה כפי שהוא מתואר בתחילת ספר שמות, אנו יכולים להיעזר במודלים מתוך מדעי החברה. ברוס טוקמן, סוציולוג אמריקאני, מציג מודל של פיתוח זהות קבוצתית, לפיו כל הקבוצות עוברות תהליך של היווצרות קבוצתית, אותו ניתן לנתח בחמישה שלבים בסיסיים:
- התהוות – הקבוצה מתקבצת יחד מזדהה או מזוהה כקבוצה.
- הסתערות – יחידים בקבוצה נאבקים האחד בשני כדי למצוא את מקומם בתוכה.
- נורמות – הקבוצה יוצרת מערכת מוסכמות.
- ביצוע – הקבוצה מוציאה אל הפועל את המשימות שלה.
- סיום – משימת הקבוצות מסתיימות.
כאשר אנו מיישמים את המודל של טאקמן על עם ישראל, אנו מזהים כי בעת שהותם במצרים, שני מרכיבים יצרו את הסערה: הדיכוי של פרעה ועלייתו של משה. חוקי התורה אותם אנו מכירים, מהווים את המוסכמות שלנו.
אם כן – מדוע נסיבות ההתהוות וההסתערות שלנו חשובות כל כך? כיצד הן משפיעות על המוסכמות שלנו? על פי המודל של טאקמן, תהליך היצירה וההסתערות מספקים את החומר שממנו מתהוות מוסכמות של קבוצה (אומה). המוסכמות (חוקים/מצוות, הלכה) של העם היהודי נקבעו על ידי תהליך התהוות והסתערות שקרו במצרים ותוך כדי יציאת מצרים. כאשר הגענו להר סיני, היינו מוכנים לקבל את התורה (המוסכמות שלנו) ושם נוצרה מהות הזהות הלאומית שלנו. רש"י מפרש נקודה דקדוקית מעניינת בתיאור הגעתם של בני ישראל להר סיני באופן משמעותי. הוא מבחין בשני הפסוקים הראשונים של פרק י"ט בספר שמות "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". הסיפור הופך מרבים ליחיד. "ישראל הפכה למחנה" ההערה שלו כאן היא:
"כאיש אחד עם לב אחד"
עוד לפני שקיבלנו את התורה – אנחנו כאדם אחד עם לב אחד – עוצבנו כעם השרוי בעבדות ונגאלנו מן העבדות. כיצד יכולה הייתה התורה שאנו עומדים לקבל לא לשקף זאת?
בשאר ספר שמות, ולאורך כל התורה כולה, אנו מזכירים לעצמנו תדיר את מוצאנו בעבדות, כך שהבחירה הנוכחית שלנו תהיה ברורה. כאשר אנו שואלים את עצמנו מי אנחנו, אנו זוכרים שגם אנחנו היינו גרים במצרים ולכן, מוטלת עלינו חובה מיוחדת שלא לדכא את הגר. במסכת בבא מציעא רבי אליעזר טוען שבתורה אנחנו מוזהרים 36 פעם שלא לדכא את הגר. אחרים אומרים 46 פעמים, יותר מכל מצווה אחרת.
הביטוי השכיח ביותר מופיע בספר שמות, כ"ג:ט' "וְגֵר, לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
פרשת שמות באה להזכיר לנו מדי שנה – היינו גרים, היינו מדוכאים. להיות יהודי משמעו להיות עבד משוחרר. להבין את נפש המדוכאים ולעמוד לצדם. כך ניסחה זאת ההגדה של פסח:
" בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."
הרב שלי, הרב לוי ויימן-קלמן, כיום נשיא שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם, מלמד כי בדומה למסורת אחותנו – הנצרות, גם ביהדות ישנה מסורת של שילוש קדוש, שאינה קשורה לאלוהות, אלא לאדם. השילוש הקדוש שלנו הוא: האלמנה, הגר והיתום – עליהם אנו מצווים להגן. יהדות היא תרבות של זיכרון הדיכוי שלנו, כך שלא נחזור על התנהגות זו כלפי אחרים. כשהיינו בגלות, לא הייתה לנו הזדמנות ליישם זאת. אך היום, כשאנחנו שוב ריבונים בארצנו – בסיס מרכזי זה של זהותנו חייב לחזור להיות על סדר יומנו הלאומי – אחרת באמת נשכח את נפש המדוכאים – כלומר את נשמתנו.
שבת שלום,
הרב חיים שלום
