תמונה: יוסף מזהה את אחיו, מתוך ויקיפדיה
האמנם אין הצדקה ליראה ולדאגה ברגע זה של ירידה מצרימה?
סיפורי יוסף הם דרמה מורכבת של נסתר וגלוי, של חילופי זהויות, של התנכרות והתוודעות, קרבה ומרחק. יש ואנו מגלים שמה שנאמר ונקבע במערכה אחת, יוכיח את עצמו כמקח טעות במערכה השניה, ומה שנחשב לניצחון והצלחה, יתברר בדיעבד ככישלון חרוץ.
חלומותיו של פרעה ממצים את העיקרון שעל-פיו מתנהלים הסיפורים הללו: רב הנסתר על הגלוי, מה שנראה לעין עלול להטעות והתוכנית הגדולה עולה על סכום חלקיה.
חלומות פרעה מעמידים בפנינו אתגר: פרות שמנות ופרות רזות, שיבולים מלאות ושיבולים שדופות מסמלות את התעתוע שבין הגלוי לעין לבין החבוי, בין חלום לפירושו, בין הדברים עצמם לבין הפוטנציאל הגלום בהם. אם נביט רגע בתמונות שעולות בחלום "בְּקָנֶה אֶחָד", כאילו הנחנו אותן זו על זו, והן מתחלפות זו בזו, התמונות המתמזגות ונפרדות יעוררו אותנו לשאול: האם בראותנו את הפרות השמנות נוכל לראות את האפשרות – הסכנה – של פרות רזות? ולהפך: האם בהביטנו בפרות הרזות נוכל לראות את הפוטנציאל של הצמיחה, של השגשוג, של הפרות השמנות?
כך בסיפור של איחוד המשפחה והירידה של בני ישראל מצרימה: האם נוכל לגלות בסיפור את הרמזים של ההשתקעות והשקיעה, ההרגל והשעבוד, שקשה יהיה כקריעת ים סוף להיחלץ מהם?
אחד הרמזים לסכנה האורבת לבני ישראל היורדים מצרימה בפרשת ויגש טמון במהלכים הארגוניים שעושה יוסף בפרשה זו. בהדרגה קונה יוסף את אדמות מצרים מאת האיכרים, עובדי האדמה, והופך אותם לאריסים. וכשאין להם עוד במה לשלם לו תמורת החיטה, הוא קונה אותם כעבדים.
יוסף, עם היותו איש התכנון המדויק, שמוכיח ראייה לטווח ארוך, מבורך ביכולת לראות את הפרטים הנשזרים יחד בתוכנית האלוהית. הוא מבין שבואו למצרים ודרך התלאות שעבר עד למעמדו היום נועדה להציל את משפחתו בשנות הרעב הקשות. הוא אומר לאחיו: "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה." (בראשית מד' ה, ז). מה שהוא לא רואה זו הירידה, השעבוד והדרך הממושכת חזרה לכנען. הוא מתכנן היטב לטווח הארוך, אבל עדיין לא רואה את התמונה בשלמותה.
יוסף מתוודע לאחיו, ציור של פטר פון קורנליוס (1816/7)
וכאן המקום לומר משהו על התמונה הגדולה: מצרים וארץ כנען.
האם מכל האפשרויות שעמדו בפני יוסף כמשנה למלך הוא בחר באפשרות סבירה, הוגנת, שמשרתת את האינטרסים של השלטון וגם דואגת לפרנסתם של התושבים?
קשה להסתפק בגישה של יוסף כדוגמה לניהול תקין ויעיל. משהו חסר, משהו כאן לא לגמרי נכון.
ובנקודה זו ראוי לשים לב לפרטי התוכנית המבדילים את ארץ כנען ומצרים.
ראשית, נושא הכוהנים. תוך כדי ההסבר המפורט למדי של שיטת הניהול והניצול של יוסף את המצרים הכתוב חוזר ומזכיר שכל אדמות מצרים אמנם שועבדו לפרעה, פרט לאדמות הכוהנים (שם, מז' כב ו-כה). לכוהנים, כלומר אנשי הדת, מעניק פרעה חזָקה מיוחדת על האדמות, חזקה שאי אפשר לבטלה.
בנקודה זו בולטת נקודת השוני הראשונה בין ההתיישבות העתידית, המחודשת, בארץ כנען, שתגיע אחרי תלאות שעבוד מצרים והמסע במדבר: לכהנים בארץ אין חזָקה על אדמות, להפך, הם תלויים לפרנסתם לגמרי בהפרשת המעשרות והתרומות של העם, היושבים על האדמה. דווקא לכוהנים, המשרתים בקודש, אלה שמעצם תפקידם יש להם מעמד מרכזי ומשפיע, דווקא להם לא נותנים אדמות כרכוש. דווקא הם תלויים בחסדי הקהילה שאותה הם משרתים, שלא כבמצרים שם ניתן להם מעמד רם ובעל כח, ועל כך מעיד הכתוב בדברים יח' א-ב:
"לֹא-יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל-שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם-יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן וְנַחֲלָה לֹא-יִהְיֶה-לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לוֹ."
מכאן לנושא הכללי של הבעלוּת על הקרקע: בארץ, לעומת מצרים, הישיבה היא על תנאי. היא מותנית בהתנהגות מוסרית ומתחשבת של התושבים. בהתחשבות בחלש, בגֵר, ביתום, באלמנה. שלא כארץ מצרים, בה החקלאות מתבססת על מערכת השקיה תקינה ומסודרת, החקלאות בכנען תלויה בגשמים, כלומר, בחסד אלוהי. ועל פי החכמים, ברבים מסיפורי מסכת תענית בתלמוד, הדרך להפעיל ולהמריץ את חסדי השמים היא עשיית חסד בהתנהלות האנושית על האדמה.
ספר דברים משופע בתזכורות שהתנהגות צודקת ומתחשבת היא תנאי לישיבה על הארץ:
"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם, אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה." (דברים יא' י)
או: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז' כ).
התזכורת המובהקת ביותר לכך שהאדמה ניתנת לבני ישראל רק כפיקדון, כחכירה זמנית, טמונה במצוות על שנת השמיטה ושנת היובל. הצו להניח לאדמה לתת את פריה לכל דורש מידי שנה שביעית והקריאה לשמוט קרקעות ולחזור לנחלה המקורית בשנת היובל, בתום שבעה מחזורים של שבע שנים, היא תזכורת לכך ש"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ, כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי." (ויקרא כה' כג). המצב הבסיסי של ישיבה בארץ הוא מצב של היות גֵר, שזהו המצב המקורי של העם במצרים. על מנת לקיים את הברית, על מנת לשמור על הרגישות למצבם של הגֵרים ואלה שאינם בעלים על הקרקע, עלינו לחזור ולהזכיר לעצמנו שהיינו גֵרים בארץ מצרים.
מצרים המייצגת בעולם העתיק תרבות מפותחת, גבוהה, מתוכננת ומנוהלת היטב, הופכת בהקשר המקראי לסמל של ניצול ושעבוד. בתוכנית של יוסף לקנות את האדמות ולשעבד את האיכרים כבר זרוע זרע הפורענות ואפשר לראות בו רמז לגורלם של בני ישראל במצרים: ארץ שמנצלת את תושביה בשנות הרעב עתידה גם לנצל את גֵריה, כאשר לא יזכו עוד לחסות של האיש החזק במצרים. ארץ שדואגת לבעלי הכח והשררה (הכוהנים), שוכחת את החלשים ואת אלה שזקוקים לעזרה.
חלום השביעיות של פרעה, הפרשנות המבריקה של יוסף והאופן שבו הוא מנהל את הרעב, בניהול יעיל ותכליתי, הם דוגמה לניצול, לאינטרסנטיות, ובסופו של דבר למערכת המבוססת על שעבוד. אותה תבנית של שביעיות תהפוך בהקשר של ארץ ישראל ומועדי ישראל לתכנית המבוססת על השאיפה לחירות וההכרה בזכות הבסיסית של כל אדם להיות חופשי: השבת, המועדים, שנת השמיטה, שנת היובל – כל אלה פותחים את הפתח לזכור את השעבוד ולמצוא את הדרך להיחלץ ממנו.
במישור הרחב יותר מחליפים בני ישראל את התלות באדם המרכֵז את הכח (יוסף, פרעה) בתלות באלוהים ואת יחסי הכח והשליטה ביחסים של רוח והתנהגות מוסרית, ומכאן שעצם הישיבה על הקרקע היא ישיבה בזכות ותחת חסד אלוהי, שאנו מתבקשים להרעיף ממנו על סביבתנו.
שבת שלום,
הרבה אילה שעשוע-מירון
