התחלתי את עבודתי בעמותה "רבנים למען זכויות האדם" לפני למעלה 11 שנים, משום שהתכנים של העמותה הולמים את תפיסת עולמי. המשכתי בדרך זו משום שהכרתי את העבודה המשובחת של צוות העובדים חדור האמונה ומלא נכונות להגשים ולהביא לשינוי ולשיפור. אלה אנשים שנכון, מצדי, להעביר איתם שנים מהחיים שלי.
במשך השנים הללו, העמותה מילאה את חיי בתכניה. למדתי על חיי האדם הפשוט במציאות של משטר צבאי אי שם בדרום הר חברון נאבק על לחמו במציאות כמעט בלתי אפשרית, נתון לכוחות שלפעמים הם מעבר להבנתו, וראיתי כמה תקווה התעוררה כשאנשי הארגון עמדו לצדו. על חקלאי אי שם בצפון השומרון, שצריך לתאם הגעה לאדמותיו כדי לעבדם, ונע בין הרצון לחיים נורמאלים לבין הכעס המצטבר בו משנותיו במערכות שמולן הוא כמעט חסר אונים, וגם בדיסוננס המעניין שמתהווה כשמתנדבים ורבנים מהארגון הגיעו לעמוד על זכויותיו, בדרכי נועם ובלב רחב. אני יודעת שכל עמידה כזו ביחד, הולידה סיכוי טוב יותר לחיים משותפים סבירים יותר, גם בלי שום קשר לפתרון מדיני בפינה יקרה זו של המזרח התיכון.
עבודת הארגון בתחום צדק חברתי, צמחה והתרחבה מהתנגדות לתכנית להפרטת הטיפול במובטלים עד להקמתו של מרכז למיצוי זכויות לאנשים החיים בעוני, מרכז שמעבר לשרות שהוא מעניק לתושבי חדרה והסביבה, הוא מוציא מתוכו יוזמות, מעורבות ועשיה לשינוי חקיקה ותקנות קיימים, לטובת שיפור המציאות לכלל הישראלים.
ראיתי תלמידי מכינות קדם צבאיות מרחיבים ומעמיקים השכלתם על מגילת העצמאות של המדינה, ובתלמידי בתי המדרש שלנו שהביטו בהערכה בראשי בתי המדרש שפתחו עבורם חלון חדש בעולמם היהודי. חלק מהתלמידים והתלמידות המשיכו להיות אזרחים אכפתיים, ולקחו חלק במחאות ופעולות לשיפור זכויות האדם במדינה.
הארגון חשף את הציבור להפרות זכויות האדם והעלה את המודעות לנושא. האתר שלנו עבר תקיפות סייבר, ושוקם שוב ושוב. הפכנו למוקד שנאה לארגונים ששנאה היא הכלי המרכזי של העשיה שלהם. בימים אלה, תוקפנות של אנשי שנאה זו אינדיקציה להצלחה גדולה.
כל כך, בלי להזכיר את העבודה הארוכה של הארגון שלנו עם הג'הלין, כנסים כמו כנס מבקשי המקלט שערכנו עם מכון הרטמן, השותפות שלנו בעבודה בנגב בעניין הכפרים הבלתי מוכרים, השותפות שלנו בקואליציות ובפורומים שונים כמו תג מאיר, הפעילות הבינדתית ועוד ועוד.
אלה אינן סתם מילים. זו עבודה לשינויי חייהם של אנשים שזכויותיהם נרמסו. זו משימת חיים של הצוות המסור שלנו, יום אחר יום אחר יום, בלי לאות, כשהכוח להמשיך נשאב מהיאחזות בנקודות האור ובהצלחות לאורך הדרך, והתגברות על המגע השוחק עם המצוקות והקשיים – בהיותם משענת לכל מי שיש להגן על זכויותיו, ומגדלור לכלל הציבור.
כל יום בעבודת הארגון, נותן משמעות, נותן תקווה. עם זאת, אני חושבת שהגיע הזמן לשינוי. החלטתי לסיים עבודתי בארגון בסוף החודש. הגיע הזמן לרענן את הובלת הארגון עם אנשים חדשים, שיגיעו עם כוחות חדשים. הגיע הזמן עבורי לחפש אתגרים חדשים. ליבי ומחשבותי ישארו תמיד עם הארגון, עקרונותיו ועובדיו. את הארגון אני עוזבת רק כעובדת. אמשיך לאהוד, לתמוך ולהתנדב.
אני רוצה להודות לכם/ן, שותפי דרך של הארגון. אני יודעת כמה השותפות הזו, של אהדה תמיכה והתנדבות, לארגון כמו רבנים למען זכויות האדם, היא שותפות ראשונה במעלה. אלה הימים הנכונים לחזק את השותפות הזו, בכל מישור שאפשרי לכם/ן.
מאחלת לארגון שלנו המשך קידום זכויות האדם לאור היהדות, והמשך עשיה והצלחה,
אילה לוי.
בהוקרה רבה לאילה על פעילותה. המסורה.מאחל לה עודהרבהשנות פעילות.