אם ההיסטוריה אינה קבועה מראש, ואם יש בידינו כוח לעצב אותה, האם נוכל למנוע את המלחמות, השנאה והאיבה? הרב פרץ רודמן בדבר תורה לפרשת השבוע "תולדות" מציע דרך חדשה.
רבקה אִמֵּנוּ חוותה סבל ודאגה בזמן ההריון שלה. ״התרוצצו״ בה אחים תאומים, אומר לנו ספר בראשית, ולא ברור אם הפועל מציין רִיצָה כֹּה וָכֹה, בצורה אינטנסיבית עד טירוף – או שמא פעולה של ריצוץ, של שבירה הדדית, אגרסיבית ואלימה. בין כך ובין כך, הסימן מדאיג וחווייתה של רבקה לא היתה נעימה.
את תגובתה הנואשת של רבקה, אם כן, אפשר להבין. היא פונה אל הקדוש ברוך הוא ושואלת: ״אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?״ את השאלה הזאת ניתן להבין כתלונה, כאילו נאמר: ״בנסיבות האלה, אין סיבה שאמשיך לחיות. עדיף אולי שאמות מאשר להמשיך כך.״
התשובה הניתנת לה מנוסחת בקיצור בסגנון השירה המקראית – תִּקְבּוֹלוֹת, כל אחת בניסוח קצר ולעניין:
"שְׁנֵ֤י גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ
וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר:"
ההקבלה בולטת בין שתי הצלעות הראשונות: גויים = לאומים, בטנך = מעייך. המסר, החוזר ונשנה: יש בפנים תאומים והשניים ילכו כל אחד לדרכו. ההקבלה בין שתי הצלעות – של הַתִּקְבֹּלֶת השנייה – פחות ברורה, לפחות בעיני הפרשנים והמתרגמים. ״לאום מלאום יאמץ״ הוא היגד שאינו מציין מי מבין השניים יהיה חזק יותר, אולם הפירוש למלים ״רב יעבד צעיר״ נראה ברור לאור המשך הסיפור: ידו של יעקב יוצאת על העליונה לעומת עשיו אחיו, גם בסיפור הפשוט וגם הפרשנות הניתנת לו לאורך הדורות.
אולם אשאל כאן: האמנם כך צריך לקרוא את הצלע האחרונה? בשלוש הצלעות הראשונות מבין הארבע, אין לדעת מי הוא מי, מי יתגבר ומי יתקפל: שני גויים, שני לאומים, לאום ולאום. למה, אם כן, אנחנו כל-כך משוכנעים שאנחנו יודעים במי מדובר במלים ״רב״ ו-״צעיר״? נכון, ניתן לקרוא את המלים כאילו כתוב: ״והרב יעבד את הצעיר״ והפיתוי לפרש כך את ההיגד מבוסס על המשך הסיפור. אבל ניתן גם להבין את המלים ״ורב יעבד צעיר״ כמשפט המציין קודם את המושא של הפועל, כאילו כתוב ״ואת הרב יעבד הצעיר״.
ההיגד הדו משמעי, ביחס ליעקב ועשו
אם נקבל את גישה הרואה שתי קריאות אפשריות לצלע האחרונה, ההיגד כולו, על ארבע צלעותיו, אינו מציין כמעט ולא כלום. ״שני עוברים יש ברחם שלך״, נאמר לה בעצם, ״ויהיו ביניהם מריבות ואחד יתגבר על השני.״ אבל מי יתגבר על מי ובאיזה תנאים, לא נאמר לרבקה. ההיגד דו-משמעי, כמו דברי החכמה מפי דובר חכמות בתרבות היוונית (oracle).
אם כן, סיפור חייהם של יעקב ועשו שונה מן המסד אל הטפחות. בעת לידת התאומים, הכל פתוח. הכל אפשר. מה יהיה גורלו של יעקב, מה תהיה אישיותו, כיצד יתחנך – כל זה לאו דווקא נקבע מראש, אלא תלוי בחינוך שיקבל. והוא הדין גם לעשיו: איזה מין בן אדם הוא יהיה? תלוי, לפחות במידת מה, בהורים ובסביבה. מריבה אכן תהיה בין האחים, אבל כיצד יתמודדו עם העובדה הזאת? זה לא נקבע מראש.
אם כן נבין את תשובתו של ה׳ לרבקה, נבין גם שההיסטוריה אינה קבועה מראש. יש בידינו כוח לעצב אותה. אנחנו בוחרים, במידה גדולה, כיצד נגיב לאתגרים שהחיים מציבים בפנינו. המלחמות, המריבות, השנאה והאיבה – נוכל לעצב, לנתב ואף למנוע אותן. גם אם ״לאום מלאום יאמץ״, אין הכרח שהתוצאה תהיה הרסנית ואלימה כמו בהמשך הסיפור של חיי יעקב ועשיו. את השלום ניתן להשיג.
שבת שלום,
הרב פרץ רודמן
פרץ רודמן משרת כאב בית דין של כנסת הרבנים והתנועה המסורתית בארץ. הוא גר בירושלים.
