דבר תורה לפרשת וירא 5779, של הרב גדעון סילבסטר לפרשת "וַיֵּרָא"
.jpg)
זה עתה סיימתי לקרוא את ספרו האחרון של עמוס עוז, "שלום לקנאים," שבו הוא דן בקנאות בישראל ובסכנות הנובעות ממנה לזכויות האדם. עוז לוקח מווינסטון צ'רצ'יל את הגדרתו של קנאי כ"מי שלעולם לא ישנה את דעתו ובחיים לא משנה את הנושא" כדי להזהיר את הקוראים מאנשים דתיים הרואים את העולם בשחור-לבן. בקרוב, הוא אומר, ישראלים דתיים יכניסו טנקים לרחובות ויעסיקו פקחי כשרות שיכריחו את החילונים לשמור על חוקי הכשרות באמצעות טרור והפחדה.
הקנאה בפרשת השבוע
הקנאות טמונה בלב פרשת השבוע, פרשת "וירא", שמגיעה לשיאה בצו האלהים לאברהם להקריב את בנו יצחק כהפגנת נכונותו לוותר על הכל למען האמונה.
"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ." (בראשית כב:א-ב).
רש"י מצביע על כוחו של הרגש הדתי בציטוט המדרשי, המספר שגם אחרי שיד אברהם נעצרה משחיטת יצחק ע"י המלאך, עדיין רצה אברהם אבינו להראות את אמונתו בשפיכת לפחות טיפה אחת של דם בנו.
"וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ – וְסַכִּין הֵיכָן הָיָה? נָשְׁרוּ שָׁלשׁ דְּמָעוֹת מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְשִׁחֵת הַסַּכִּין. אָמַר לוֹ [אברהם לקב"ה] אֲחַנְקֶנּוּ, אָמַר לוֹ [הקב"ה] אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. אָמַר לוֹ [אברהם] אוֹצִיא מִמֶּנּוּ טִפַּת דָּם. אָמַר לוֹ אַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה – אַל תַּעֲשׂ לוֹ מוּמָה." (בראשית רבה נו:ז)
עם זאת המסורת היהודית קובעת כי הקנאות הדתית היא לא דרכינו. לאברהם נאסר לעשות מאומה לבנו. רש"י מצביע על חוסר חד-משמעיות בשפת הציווי של האלהים (במילים "והעלהו…לעולה") כדי להציע שאמנם אלהים ביקש מאברהם להעלות אל בנו, אבל הוא מעולם לא ביקש ממנו להרגו.
"והעלהו – לא אמר לו: שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב״ה לשחטו, אלא יעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו, אמר לו: הורידהו." (רש"י על בראשית כב:ב)
ואכן רבני התלמוד המפרשים את הפסוק בירמיהו:
"וּבָנוּ אֶת-בָּמוֹת הַבַּעַל, לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ–עֹלוֹת לַבָּעַל: אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי, וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי"(ירמיהו יט:ה)
אומרים כי אלוהים מעולם לא התכוון להקריב את הקורבן שבעקדת יצחק:
"ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם" (תענית ד' ע"א).
כמו שהרב קוק מסביר, מטרת סיפור העקדה הוא ללמד אותנו כי אלוהים לא מבקש אלימות דתית. להיפך, אלהים רוצה לחנך אותנו כי חובתינו הקדושה המרכזית היא להיות קשובים למצפוננו המוסרי ולהראות אהבה לאנושות (אורות הראי"ה עמ' 93-92).
בעוד עמוס עוז מתפקד כנביא זעם, חשוב להזכיר שיש לנו הרבה מה לחגוג אפילו בהתנחלויות הדתיות שמוגנים כל כך על ידו. השבוע היתה לי תזכורת רבת עוצמה בישיבה שלי, ישיבת הר עציון שבגוש עציון, שחגגה יובל שנים. באופן טבעי הישיבה שחררה קטעי וידיאו של תלמידי חכמים מצטיינים נותנים שיעורים, רבי עוצמה, בתלמוד, תנ"ך והלכה. אבל היה עוד סרט שמשך את תשומת ליבי. זה היה סרט לכבוד צוות התחזוקה, יהודים ופלסטינים, שנותנים שירות מסור המאפשר לישיבה לתפקד ולסטודנטים ללמוד. מחווה יפה זו באה מאותה ישיבה שֶׁמִּמְּנָה לאחד מעובדיה המוסלמים לעלות לרגל למכה, כִּפְרָס על שירותו הארוך והמסור לישיבה.
אנחנו חייבים להיות ערניים תמיד בהתנגדותינו לקנאות. כפי שאמר נשיא לשעבר של ישיבה יוניברסיטי, הרב נורמן לאם, "עלינו להיות מתונים בכל דבר, פרט במתינות שלנו". אבל צריך גם להכיר בכך שעמוס עוז טועה. ההתעקשות שלנו על כבודו של כל אדם מושרשת עמוק בפילוסופיה ובפרקטיקה של רוב הישראלים הדתיים.
שבת שלום,
הרב גדעון סילבסטר
