מאת הרב דניאל גולדפרב
הפסוקים בתחילת פרשת עֵקֶב, עשויים לתמוך בחוק הלאום החדש של ישראל "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז' 13-14). אבל כמו תמיד עלינו להיזהר מלקחת מילים מסויימות מהתורה בלבד ולהוציאן מההקשר הרחב שבו נכתבו.
אכן, אנחנו בישראל, צריכים להיות אסירי תודה, בעקבות הגידול באוכלוסייה והשגשוג החומרי. אבל הבטחות אלוהים מותנות בהגשמת הנאמנות שלנו לברית (עימו) ולתורה, שקובעות בבירור כיצד אנחנו צריכים להתייחס ללא היהודים שבקרבנו. אחת הבעיות העיקריות, שמקבלת הדהוד, בניסוח הכפול של חוק החדש:
"מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כד':22); "הַקָּהָל, חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם." (במדבר טו' 15-16)
התורה ומגילת העצמאות
התורה מצדדת בבירור, בערך השיוויון של מגילת העצמאות, שמאשרת:
"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל… אָנוּ קוֹרְאִים – גַּם בְּתוֹךְ הַתְקָפַת-הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים – לִבְנֵי הָעָם הָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר עַל שָׁלוֹם וְלִטֹּל חֶלְקָם בְּבִנְיַן הַמְּדִינָה עַל יְסוֹד אֶזְרָחוּת מְלֵאָה וְשָׁוָה וְעַל יְסוֹד נְצִיגוּת מַתְאִימָה בְּכָל מוֹסְדוֹתֶיהָ, הַזְּמַנִּיִּים וְהַקְּבוּעִים". (מתוך הכרזת העצמאות, מאי 1948)
התורה אינה סומכת על החוק בלבד, בכדי להבטיח חברה המבוססת על השאיפה לשוויון. היא פונה לרבדים עמוקים בהכרה שלנו, רק בכדי להבהיר את הנקודה. בהמשך הפרשה אנו קוראים: "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (דברים י' 18-19).
אהבת הגר
התורה מצווה עלינו ל"אהוב" בשלושה מקרים: לאהוב את אלוהים – לאהוב את השם, האלוהים שלנו: "וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (דברים 6:5) וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם" (דברים 11:13); לאהוב את השכן – לאהוב את השכן, הרע היהודי, כמו שאנו אוהבים את עצמנו: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה." (ויקרא 19:18); לאהוב את הזר – לאהוב את הזר כמו שאנו אוהבים את עצמנו, ועוד פעם כי היינו זרים במצרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". (ויקרא 19:34).
התלמוד (בבא מציעא, 59 ב') מציין את החובה להתייחס לזר טוב. זוהי מצווה החוזרת ונשנית יותר ממצוות אחרות (36 או 46 פעמים). התורה עושה זאת בשל הסכנה הטמונה במערכת היחסים שלנו עם הזר, כשיש לנו עליונות עליו. אפשר לחשוב שאם היינו זרים שסבלו במצרים, "אוטומטית" נהיה נחמדים לזרים שבקרבנו, זאת משום שאנחנו יודעים כיצד זה מרגיש להיות במקומם.
אבל הנפש האנושית כנראה לא עובדת בצורה הזאת. לעיתים קרובות מידי – אלו שסבלו כיחידים או כעמים – כשמתעוררת ההזדמנות, גורמים סבל דומה לאחרים. עד כמה שזה נשמע מוזר ועצוב, אלו אשר התעללו כילדים סביר להניח שיהפכו להורים מתעללים בעצמם. נראה שהתורה יודעת זאת.
הפרשה מבטאת את התנגדותה המיליטנטית של התורה לעבודת אלילים, והחובה להרוס אותה בכל צורה. והיא מבטיחה כי אלוהים יעזור להתגבר על האומות שסוגדות לאלילים, במידה ויפתו ויטעו אותנו. אבל הפרשה גם מתרה, מפני קנאה מוגזמת. "ְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ–מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה."(דברים ז :22).
לפני מספר דורות הבינו ראשי הציונות הדתית את הצורך במתינות. תקומת מדינת ישראל אחרי 1900 שנה, היא הסיבה לחגיגה הגדולה ואנחנו לא יכולים להתעלם מהמשמעות הרוחנית, אבל זה רק "רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ" – "רֵאשִׂית פְּרִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ". יש עדיין הרבה מאוד מה לעשות. להפוך את החברה שלנו לצודקת ומלאת חמלה, כפי שהתורה דורשת מאתנו – לטובת כולם – יהודים, ולא יהודים, כאחד. עלינו לעזוב את ההיבטים האלוהיים של הגאולה לאלוהים.
שבת שלום,
הרב דניאל גולדפרב
