בשבוע האחרון עברנו דרך שבת חזון, שהובילה לתשעה באב. עתה אנו מוכנים לשינוי נוסף במצב הרוח והזיכרון – שבת נחמו – שבת של נחמה, עם ההפטרה "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ). היא גם שבת פרשת ואתחנן (דברים ג:כג-ז:יא). במילים אחרות. אנו מזהים את משמעות הטרנספורמציה הספרותיות והקיומית מעולם של חורבן, לעולם של גאולה. הדינאמיקה זו בולטת מנקודת ראות אחרת: שבת נחמו חלה על ט"ו באב, המציין את "יום האהבה." הרב ד"ר שאול פיינברג על פרשת השבוע לשבת חזון.
לאנרגיה הטמונה במעברים וטרנספורמציות הללו, מֵעֵבֶר למהפכות הדרמטיות בהיקף של המסורת היהודית והרלוונטיות ההיסטורית, יש משמעות אישית. הם יכולים להיות מטאפורה להשלכות של התהפוכות היומיומיות שלנו בחיים והתגובות אליהן.
בתוך כל תקופה של 24 שעות או אפילו בתוך שעה אחת של אותה תקופה, אנחנו עשויים לפגוש רגעים של נחמה, חרדה או ניכור, אמונה ואי-ודאות ותחושת בטחון. המנדט של ההורה, המדריך, המחנך הוא לעזור לילד, לתלמיד ולאח או אחות להכיר את איכות הנסיבות האלו, כפי שכתוב בפרשה שלנו ("שמע," "ואהבת") "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם…" (דברים ו:ז). המחנכים חייבים להעביר לתלמידים את משמעותם לא רק של דברי התורה, אלא גם של הפעולות הנובעות מהם, וגם מכל שאר דברים הנאמרים בעולם.
"על החיים והמסורת"
יתר על כן, האווירה של השיעור האופטימאלי "על החיים והמסורת" – סדר פסח – שבו אנו זוכרים את יציאת מצרים, מוביל אותנו למחויבות המוסרית המצווה עלינו בזכות הניסיון ההיסטורי שלנו: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג:ט). בהיותנו מתעמתים עם האנרגיות הסותרות של ההוויה הישראלית המגוונת, קשה לנו לעשות סדר בתוך התוהו ובוהו, ואנו נעים בתכיפות מרגעים של ייאוש, לרגעים הברוכים של תיקון – תיקון לפגמים שבתוכנו ובתוך החברה שלנו.
ברגע אחד מתרחבת נפשנו מהשבח העולמי להישגי ה-Start Up Nation שלנו, ורגע אחר מכן היא מתכווצת מההכרה של הפערים החברתיים והכלכליים הענקיים בין השכבות השונות של החברה. מבצעי חירום להצלת חיים שנערכות ע"י הכוחות הצבאיים והאזרחיים שלנו מקבלות תהילה בין-עולמית, אך הפרקטיקה של החברה הישראלית, לעיתים קרובות, סותרת את הערכים הגבוהים המופיעים במגילת העצמאות – הניצול לרעה (לרוב בשותפות עם גורמים אחרים) של בני ובנות מיעוטים – מהגרים ומקומיים כאחד – זועק לתשומת לבנו. בו זמנית, אנו שואבים כוח, אפילו טיפות של נחמה, מהשירותים הניתנים לחלק מאותם אנשים באמצעות שירותי הבריאות, בתי המשפט ומוסדות חינוך (באופן סלקטיבי כמובן!). שוב, זו בחירתנו אם לקיים או להפר את המצוות של שמע-ואהבת "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ…" (מעבר להגייה של המילים כמס שפתיים).
הרב דיויד פורמן ז"ל
לידת רבנים למען זכויות האדם
הרב דוד פורמן ז"ל הושיב אותנו ביחד, בכדי להתייחס להפרות החמורות של זכויות האדם שהחלו עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה והכיבוש. התוצאה היתה לידת ארגון "רבנים למען זכויות האדם." האמנו אז וכך גם היום כי אסור לוותר על השאיפה לרף המוסרי הגבוה ביותר, בשל איומים ביטחוניים מוגברים. חברי הארגון שירתו בצבא ובשירות לאומי, ובצעו משימות שניסו לתקן את הפגיעות החמורות בזכויות האדם של הפלסטינים, ושל יהודים ישראלים, והתמקדו גם בזכויות וצרכים של ערביי ישראל, מבקשי מקלט ועובדים זרים. רבים מאיתנו ניסו במשך שנים רבות לעסוק ביוזמות אלה, בעוד שהארגון של רבנים למען זכויות האדם העניק לנו מסגרת ממוקדת בכדי לפעול. עם כל זה חז"ל קובעים: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" ( משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, ב:טז [ב:כא]).
עבור חלקינו, מרי אזרחי הוא אחת הדרכים להשמיע את קולנו, לנוכח הפערים החברתיים והכלכליים הנוראיים. בעוד שרוב, מנהיגנו וחברינו עושים שימוש בעתירות לבית המשפט העליון באמצעות המחלקה המשפטית של הארגון. משימתנו להתייחס לפעולות האפליה של הפוליטיקאים ואנשי הצבא בשטחים שהחלה לפני 30 שנה — וממשיכה גם היום. במיוחד בגין הפרת זכותם של הבדואים להחזיק בקרקעותיהם. בחאן אל אחמר. למרות רגעים של ייאוש, בפני אי-השוויון החמור והתגובות האלימות התכופות למחאות שלנו, אנחנו מתחזקים במשימתינו בנחרצות ואפילו מעיזים לקוות לתיקון.
הסופר הנודע והביקורתי עמוס עוז הגיב לשרשרת האירועים האחרונים וקבע כי: "איננו יכולים לאפשר לעצמנו את זמן הייאוש שנסגר עלינו". השאלה היא, עם אילו זוג עיניים אנו עוקבים אחרי אירועי היום יום, כאשר אנו עוברים ממעשי חורבן למעשי תיקון, או אפילו פיוס? איך המעבר הדינמי מתשעה באב, שבת חזון, לשבת נחמו משפיע עלינו? במיוחד כשהוא עובר דרך ט"ו באב, יום האהבה הלאומי (הלוואי שהוא היה היבט מרכזי של כל יום ויום).
"איך המעבר הדינמי מתשעה באב, שבת חזון, לשבת נחמו משפיע עלינו? במיוחד כשהוא עובר דרך ט"ו באב, יום האהבה הלאומי (הלוואי שהוא היה היבט מרכזי של כל יום ויום)."
היום, האופי הדמוקרטי והשוויוני של החברה שלנו, כפי שהוזכר במגילת העצמאות, עומד בסכנה עם חקיקת 'חוק הלאום', שמכיר במוסדות ותרבות היהודיים (כולל השפה העברית) כלאומיים באופן בלעדי. היחס המתנשא של המחוקקים ושל הציבור שלהם, במשך דורות, הוביל לתמיכה פופוליסטית ודמגוגית והצבעה זולה. אותה היוהרה הגיעה לשיאה עם תמונת ה"סלפי" של כמה מהמנהיגים בליכוד שהופיעה בתקשורת החברתית ובעמודים הראשונים של העיתונות. אנחנו יכולים לצבור כוחות ותקווה מהתגובה האופיינית של הנשיא ראובן ריבלין שנזף בפעולה הצינית והגאוותנית הזו. הרב יהושע ויינברג, נשיא ארז"א (אגודת הציוניים הרפורמים של אמריקה), הצהיר בתגובה: "חקיקת 'חוק הלאום' לוקחת את יופיה של הלאומיות היהודית ומפנה אותה למסלול מסוכן. היא יוצרת תקדים של עליונות ובלעדיות יהודית שאינה רק מיותרת, אלא גם פוגענית ומנוגדת לערכים שתוארו על ידי המייסדים של האומה."
מטקסט לקונטקסט: בעקבות המשימה שלנו להפיח תקווה ונחמה מתוך התהום המוסרית של תוהו ובוהו, חורבן ואובדן ודיסטופיה מגיעה ההערה, אולי אמת עמוקה, ממקור בלתי צפוי מאמר בניו יורק טיימס על "הפוליטיקה של גביע העולם":
"יותר מכל דבר אחר, המשחק האחרון של יום ראשון הביע חזון: למרות הסדקים המסוכנים שממשיכים להפריד בינינו, והאפשרויות המצטמצמות בפינות רבות של כדור הארץ, אנחנו נשארים חברה אנושית אחת מחוברת, החולקת את חלומותיהם ואת שמחתם הנלהבת בניצחון הגלובלי של נבחרת צרפתית המכווצת מפרברי המהגרים של פריז – ואת כל האפשרויות האדירות שמציעה האינטימיות של שיתוף כזה." (טוני קארון, ניו יורק טיימס, 19 ביולי 2018, עמ ' 15, 17)
הבה נתפלל להמשיך לחיות במודעות ובתזוזה בין ייאוש לתקווה — בין חזיונות מדהימים של העתיד, לבין נחמה של תקווה מתמשכת.
שבת שלום,
הרב ד"ר שאול פיינברג
