התקווה אומרים היא הדבר האחרון שמגיע לפני הַמָּוֶת.
השבת הקרובה היא השבת לפני הצום השחור הגדול של תשעה באב, היום בו נחרבו שני בתי המדרש של עם ישראל. במסורת ישראל קוראים לשבת הזאת "שבת חזון". השם הזה נלקח מהמילים הפותחות של הנביא ישעיהו מתוך ההפטרה, שקוראים בבתי כנסת, אחרי שמסיימים את קריאת התורה בפרשת "דְבָרִים". ראו את טעמי המקרא – המנגינה שמשתמשים בה בקריאה הזאת, היא אותה מנגינה של מגילת איכה, שקוראים ביום תשעה באב עצמו: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה…" (איכה, א', א').
השנה, לנוכח המאמצים הגדולים להרוס את הכפר הבדואי חאן אל אחמר ובית הספר הייחודי מאד שלו – ושאליו סייענו במשך כמעט עשור כחלק מפעילות רבנים למען זכויות האדם – חששתי שאצטרך להוסיף עוד מרכיב בָּאֵבֶל הלאומי השנתי.
הרלבנטיות של מחאת יְשַׁעְיָהוּ נגד השחיתות
דברי הנביא יְשַׁעְיָהוּ נשמעים לי כרלבנטיים למתרחש בימינו. בכל שנה כאשר הוא מתאר – או יותר מדויק מוחה כנגד – השחיתות של האליטה השלטת בישראל בתקופה העתיקה. הנביא ישעיהו מזהיר אותם בפני ההרס הקרב ובא, שהם מביאים על עצמם במו ידיהם. בימינו השחיתות המוסרית של הקהילה היהודית העשירה השכנה בהתנחלויות, זאת בעלת הקשרים בשלטון והאקסקלוסיבית מבחינה אתנית (שבתיה נבנו על ידי חלק מאותם בדואים עצמם שכבר גורשו בעבר ויגורשו בשנית) צועקת לשמים. ארגון רגבים ונציגיו (בקהילה של המתיישבים בגדה) הצליח לגייס את השלטון הישראלי, דרך בתי המשפט ולהפעיל את הצבא והמשטרה, בכדי להביא כמעט לידי הרס וגירוש הבדואים של חאן אל אחמר. אם הנביא ישעיהו היה בחיים, הוא בוודאי היה מתקומם רוחנית נגד שיתוף הפעולה שפל הרוח, בין המשטר, לבין אותו אירגון. יכול להיות שדווקא פעולה שפלה כזאת, הייתה מעלה את היכולת הרטורית של הנביא ישעיהו לגבהים חדשים. הלוואי שהיו לי המילים התאימות לבטא את תחושת הקבס משיתוף הפעולה בין רגבים למשטר הישראלי.
ישעיהו משווה את החברה של אז, על כוהניה והאריסטוקראטיה היהודית שלה, שבמנהיגותה מובילה אותנו לסדום ועמורה ("כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ..") ובתוך כך הוא חוזה את החורבן הקרב ובא. ובכל זאת, אם קוראים בדיוק את דבריו רואים שהוא אומר שהם כמעט כמו סדום ועמורה, שכמעט זכו לאותו הגורל, אך לא בדיוק. בחזונו, עם ישראל נשארים עדיין "בנים שובבים", הם עדיין נאהבים על אף שהם חייבים עונש חמור על חטאיהם. הנבואה עצמה הנה ביטוי של אהבת עם ישראל. המשמעות היא שעדיין יש תקווה. הדחייה הזמנית ברגע האחרון של הריסת חאן אל אחמר שוב נותנת לי תקווה שנוכל לסגת מהתהום המוסרית. כולי תפילה שנוכל…
"בנים למקום"
אנחנו יכולים ללמוד מאותם בדואים את אותו מסר שאנו קוראים בדברי ישעיהו – כולנו "בנים למקום".. על אף הָרָעוֹת של הכיבוש, והברוטאליות והתקרנפות שהכיבוש מעודד, כולנו ייצורי אותו אל! יש עדיין תקווה, אם זוכרים זאת; אם אנחנו רואים, שמעבר לאינטרסים הצרים והאנוכיות, יש אמת נעלה, אמת פשוטה, אמת של אנושיות שמתגלמת בהכנסת האורחים ובחיים הפשוטים של אותם רועים בדואים. נוכל לגעת באמת הזאת, אם נהיה מסוגלים להשתומם מהיכולת של תושבי חאן אל אחמר לעמוד איתן, אל מול כל נסיבות החיים הקשות, רק בכדי להמשיך בחייהם הצנועים, באותו מקום מידברי. רק כך נקבל השראה ממאבקם ונתפלל לתקווה בעתיד.
כרגע אנחנו רואים את הכישלון הזמני של אלו הרוצים במעשיהם הרעים להזיז את תושבי חאן אל אחמר ממקומם. הם נכשלים למרות שמאחוריהם עומדים כוחות הצבא, המשטרה, עורכי הדין, ומולם עומדים תושבים מוחלשים, שנמצאי בשולי הרשות הפלסטינית. אך דווקא בתוך מערך כוחות הלא שווה הזה, ועל אף הממון המושקע במאבק לגרש את תושבי חאן אל אחמר, עדיין התושבים הללו מצליחים להשמיע את קולם, הם דורשים שלא לחרוץ את גורלם, הם מבקשים שנשמע את דרישתם הצודקת – הזכות לחינוך לילדיהם. מי שכן מקשיב לגורל תושבי חאן אל אחמר, הם המדינות האירופאיות והאליטה הפלסטינית. אך מתי נשמע את הקולות הללו, אנחנו, בתוך החברה הישראלית?
אם לא נשמע את זעקת תושבי חאן אל אחמר, אם לא נחדש את התחושה המוסרית להגינות מצידינו, אני חושש שדברי הנבואה העתיקה של ישעיהו יתגשמו שוב בימינו. אך לא מאוחר מדי לסגת מאותה תועבה של הרס של חאן אל אחמר. כל עוד נוכל לפתוח את ליבנו אליהם, עדיין ישנה תקווה.
שבת שלום,
הרב יחיאל גריינימן
מקור התמונה למעלה ובאמצע: פייסבוק "שמרו על זכויות האדם של תושבי הג'הלין"
