פרשת השבוע "מַטּוֹת-מַסְעֵי": את נשמותינו אנו מגרשים ›

"אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן", בני שבט גד ובני שבט ראובן מתחננים בפני משה וראשי העם,  'אל תעבירו אותנו למקום שלא מתאים למקנה'. אלו בדיוק המילים שבפי בני שבט הג'הלין, רועי הצאן תמיד רוצים להישאר ב'אֶ֤רֶץ מִקְנֶה', ובמקום המרעה. יש לנו דוגמה מאבותינו בפרשה זו, העוזרת לנו להבין שלאבד את ארץ המרעה אינו דבר פשוט, כמו הסבה מקצועית. עבור רועי הצאן הוא מהווה שינוי מהותי של כל סדרי הווייתם. הוא גורם לאיבוד של אורח החיים המיוחד להם; להפרת סדר חברתי מסורתי עתיק; לפגיעה בעצם זהותם. ולכן להתנגדות של בני ובנות שבט הג'הלין למעבר כפוי לפרבר עירוני צפוף [ליד המזבלה בג'בל], שבו אין מקום לרעיית צאן, יש שורשים עמוקים שמגיעים עד התנ"ך. דבר תורה של יהודה שוורץ לפרשת "מַטּוֹת-מַסְעֵי".

חשיבות ארץ מקנה

כמה חשוב "מקום מקנה" לרועי הצאן, שמוכנים להישאר מהצד השני של הירדן, ואפילו להפרד משאר השבטים. כי בצד השני של הירדן, יש להם 'מִקְנֶה רַב', והארץ שם "אֶרֶץ מִקְנֶה". הם אפילו מציעים להמשיך להילחם עם שאר השבטים, בכדי לשכנע את משה רבינו שחושש מֵהִבָּדְלוּתָם.

"א. וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה: ב. וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ … ד. הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ (ס) ה. וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃" [במדבר לב].

 

"אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן"

"אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן", בני שבט גד ובני שבט ראובן מתחננים בפני משה וראשי העם,  'אל תעבירו אותנו למקום שלא מתאים למקנה'. אלו בדיוק המילים שבפי בני שבט הג'הלין, רועי הצאן תמיד רוצים להישאר ב'אֶ֤רֶץ מִקְנֶה', ובמקום המרעה. יש לנו דוגמה מאבותינו בפרשה זו, העוזרת לנו להבין שלאבד את ארץ המרעה אינו דבר פשוט, כמו הסבה מקצועית. עבור רועי הצאן הוא מהווה שינוי מהותי של כל סדרי הווייתם. הוא גורם לאיבוד של אורח החיים המיוחד להם; להפרת סדר חברתי מסורתי עתיק; לפגיעה בעצם זהותם. ולכן להתנגדות של בני ובנות שבט הג'הלין למעבר כפוי לפרבר עירוני צפוף [ליד המזבלה בג'בל], שבו אין מקום לרעיית צאן, יש שורשים עמוקים שמגיעים עד התנ"ך.

הברית שמשה כורת בין שבטי החקלאים ושבטי הרועים היא תיקון בעל ערך עצום: לפי סיפור גן עדן, אדם הראשון אינו מת מיד אחרי החטא, המוות הופיע בעולם עם הרצחו של הבל ע"י קין (של הרועה צאן בידי האיכר, 'עובד אדמה'). מדובר איפוא בתיקון של חטא אדם הראשון, שיחזיר את גן העדן עלי אדמות, שהוא ארץ פוריה שיש בה מקום, גם לחלש וגם לעני ושיאכלו בה גם שניהם לשובעם.

מה זאת אומרת שאלוהים העדיף את מנחתו של הבל 

הרועה אינו בעל נחלה, ואינו יכול לצבור רכוש, מלבד צאנו. לכן הוא אינו רכושני, הוא נודד ממקום למקום, הוא יודע שחייו ארעיים, תלויים בחסדי שמיים. לכן מנחתו היא מתנה אמיתית. ואילו, החקלאי מחזיק בקניין של האדמה, בה עובר הרועה. לחקלאי יש מקום של קבע, שבו הוא יכול לצבור תבואה ורכוש. יש לו ביטחון כלכלי. בתור מתנחל, בעל האדמה עלול להתחרות עם האל האומר 'כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי', ולהתנהג כאדון הארץ. כשהוא נותן, זה כדי לקבל חזרה יותר. "קין" הוא בעל "קניין" וגם בעל "קינאה". לו השדה בו הבל מוביל את הכבשים והעיזים שלו. קין מקנא ברוח ובחופש של הבל, כי אין לו מקום לשני המרכיבים האלו בהווייתו. לקין יש מערכת תכנון, גדרות, והוא דורש אישורי מעבר מהרועה. אין לבדואי, כמו להבל, מושג של בעלות על האדמה. נתינה והכנסת אורחים זורמים בעורקיו. הוכחות הבעלות ואישורי הבנייה שהמתנחל דורש ממנו, הם זרים לו.

לא במקרה אברהם אבינו, האב המשותף לערבים וליהודים, הוא בדואי שכזה. לא במקרה כל האבות והאימהות, בני ישראל, הנביאים, משה רבינו ודוד המלך, היו רועי צאן. המנהיג האמיתי הוא איש רוח וחזון, שמקדיש את חייו לטובת עמו, וצאן מרעיתו. אלוהים עצמו היה שוכן באוהל במדבר, באוהל מועד. והוא היה הרועה הגדול המוביל את עדרו, יומם בעמוד הענן, לילות בעמוד האש, בכל מסעותיהם… מצד שני, נתינת הרועה היא קלה, כמו "הבל" רוח. שהרי אין להבל בעלות על כלום. נתינת החקלאי קשה ומייסרת. החקלאי עובד קשה, מתמודד עם האדמה, עם החומר הדביק והכבד. ואם נתינתו תהיה אמיתית כזאת של הרועה, אז היא תהיה עוד יותר משמעותית. החקלאי זקוק לרוח של הרועה. הרועה זקוק ליעילות ולכושר הארגוני של החקלאי.

אחרי חטאו קין נע ונד, אין לו מקום יותר. הגלות היא העונש של בעל הקניין הרכושני, הקנאי, שהרג את החופש והרוח של הרועה. החקלאי הוא איש בונה ציבליזציות יצירתי, שעלול למרוד כלפי שמים. רועה הצאן הוא איש האמונה, 'הרועה הנאמן' אך הוא אינו בונה דבר. וביחד הם יבנו את גן העדן אם יחיו שניהם, איש המדבר ואיש השדה, בשלום.

את נשמותינו אנו מגרשים, עם גירוש רועי הצאן של הג'הלין ועם הרס האוהלים והסוכות השבריריים, שבתוכם התגלתה רוח החופש של המדבר והתורה.

שבת שלום,

יהודה שוורץ

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם
• הצטרפו לניוזלטר השבועי שלנו

צילומים של רעיית הצאן בחאן אל אחמר: יהודה שוורץ.