"בְּתוֹךְ בֵּית-הַמֶּרִי אַתָּה יֹשֵׁב…" ›

תצ״א משנת 1977, שנתיים לפני שנבנתה כפר אדומים – בה כבר יש מבנים ראשונים בחאן אל אחמר.

הרב נאוה חפץ נזכרת בנסיעות של ילדותה ליריחו ואיך ראתה את בני הג'הלין, שבימים אלו כפרם מאויים בהריסה.

"כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי-יִשְׂרָאֵל עָלָיו וּפָקַדְתִּי עַל-מִזְבְּחוֹת בֵּית-אֵל וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ: וְהִכֵּיתִי בֵית-הַחֹרֶף עַל-בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם-ה':" [עמוס, ג':יד'-טו'].

קיץ 1967, המלחמה הסתיימה ומשפחתי, יחד עם עוד עשרות אלפי ישראלים, נוסעים לים המלח בדרך יריחו, שהיא אחת הדרכים העתיקות בעולם. אנחנו יורדים מהר הזיתים לכיוון אבו דיס – שזה מכבר שונה שמה לראס אל עמוד –  תוך שאני מזמזמת את המילים: "נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו". עוצרים בתחנת הדלק, המרכז השוקק של אבו דיס וקונים מצרכים בחנותו של אבא של חסן. נקפו השנים, נבנתה החומר, והיום, בכל פעם שאני יורדת לאבו דיס אני מזמזמת: "ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו" – גרסת המקור שלפני 1967.

השורה "ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו" מתוך השיר הקאנוני "ירושלים של זהב" 

חוצים את הכפר ששנים מאוחר יותר יחצה לשניים עקב בניית חומת ההפרדה וממשיכים להדרים. מסביב שולט הצהוב ופה ושם מבליח שיח ירוק שקרני השמש היוקדות טרם הספיקו לצרוב. מעלה אדומים ומישור אדומים הם רק גבעות טרשים קרחות, עד שמגיעים למקום שבו נמצאות היום ההתנחלויות עין פרת וכפר אדומים. על הגבעות משני צידי הכביש מפוזרים אוהלים ופחונים, ילדים רועים את הצאן, רצים על הגבעות חופשיים מבלי לדעת שכאשר הם יהיו אבות לילדים, יהרסו את כפרם. אבי מספר לנו שאלה בני שבט הג'הלין שגורשו מהנגב נדדו בין מישור אדומים ליריחו, וקבעו את מקום מושבם באיזור.

מדינת ישראל טוענת שבני השבט החלו להתיישב במקום רק בשנת 1988. הכיצד? הרי במו עיני ובעיניהם של עשרות אלפי ישראלים ראינו את הכפר הבדואי כבר בקיץ 1967, וכך בכל פעם שירדנו לים המלח בדרך יריחו. ההיגיון הבריא הרי מניח שהם לא התיישבו במקום בעיצומה של מלחמה אלא לפני כן שכן ב-1967 הם כבר חיו שם.

בשנות ה-90 ייעדה המדינה את הקרקע עליה חיים בני שבט הג'הלין להקמתו של יישוב יהודי על אף העובדה שהמסורת היהודית קובעת: "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ…" (דברים, ה:יז') ו: " לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ" (שמות, כ':יג'). הייתכן שמדינת ישראל, הקוראת לעצמה מדינה יהודית, אינה מכבדת את המסורת שלה עצמה וחומדת את בית הרש ואת כבשת הרש?

על פי המסורת היהודית, לבני שבט הג'הלין יש היום חזקה על המקום שכן כבר לפני למעלה מאלף שנה, התלמוד הבבלי קובע לפחות בשני מקומות למי יש חזקה על מקום כלשהוא:

"חזקת בתים, בורות, שיחין, ומערות, מרחצאות, ושובכות, ובית הבדים, ובית השלהין, ועבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתו, שלוש שנים מיום ליום; שדה הבעל חזקתה שלוש שנים, ואינה מיום ליום" בבא בתרא, ג,א

"אלו דברים שיש להם חזקה, ואלו שאין להם חזקה:  היה מעמיד בהמה בחצר, מעמיד תנור, וכיריים, וריחיים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר אינה חזקה; אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים, וכן לתנור, וכן לכיריים, וכן לריחיים, והכניס תרנגולין לתוך הבית, ועשה מקום לזבלו עמוק שלושה וגבוה שלושה הרי זו חזקה." בבא בתרא, ג,ז.

השבוע, הגיעו דחפורים לכפר חאן אל אחמר על מנת ליישר את השטח, להעביר את בני השבט בין המזבלה למשחטת רכב ולבנות במקום יישוב יהודי. משמעותו של מעשה זה היא ג זל! יש שיאמרו שמותר לגזול, לעשוק, להונות, לגנוב גוי. לא כך נטען באליהו רבה (איש שלום) פרשה כו ד"ה דבר אחר ואהבת:

"…ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל…"

הקשר עם האחר שזור אך ורק בתור אחריות. בין אם אתה מקבל או דוחה אותה, בין אם אתה יודע או אינך יודע ליטול אותה. בין אם אתה מסוגל לעשות משהו קונקרטי למען האחר, אם לאו. לומר: הנני. לעשות משהו למען האחר, לתת, להיות רוח אנוש… ההוויה מתקיימת בזכות האתיקה של האדם. עמנואל לווינס, אתיקה והאינסופי, הוצאת מאגנס, 2002, עמ' 73.

מדינת ישראל כמסגרת מדינית אחראית על האחר הפלסטיני החי בקרבה ותחת שליטתה, אזרחי ואזרחיות המדינה אחראים למעשים הנעשים –  בשמם – כלפי אחר ומי שגוזל לגוי (ללא יהודי) לסוף שהוא יגזול לישראל.

הרב נאוה חפץ, הינה מנהלת תחום חינוך ברבנים למען זכויות האדם.

 

• הציטוט בכותרת הוא מתוך יחזקאל פרק יב', ב