מרים מכה בתוף, כנסיית דורמיציון, ירושלים. By Radbod Commandeur (1890 – 1955); photo by Deror avi [Attribution, CC BY-SA 3.0 or GFDL ], from Wikimedia Commons
בדבר תורה לפרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ", הרבה דליה מרקס, מתעכבת על התפילה של משה "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" ומלמדת על סודותיה החברתיים.
תחילתו של דבר בשיחה בין אחים אודות אחיהם: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר יב, א). האם הדיבור ההוא היה לשון הרע, כפי שנהוג לפרש, או דאגת אחים לאחיהם הצעיר והמורכב? מה היה תוכן הדברים ומה הייתה נימתם ומטרתם? זאת, כמובן לא נדע. האל קורא לשלושת האחים, מוכיח את מרים ואהרון, הענן סר מעל אוהל מועד ומרים לוקה בצרעת. כתגובה אהרון, שאף הוא היה באותו חטא אבל לא לקה, מפגיע באחיו שיבקש רחמים על אחותם. וכאן נאמר: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (שם, יג). התפילה נענית ולאחר שמרים מוצאת אל מחוץ למחנה למשך שבעה ימים והעם כולו ממתין עימה, היא נאספת והמסע ממשיך.
הבה נתעכב מעט על מילות תפילתו של משה: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ". בניגוד לרוב תפילותיו של משה, תפילה זו קצרה בתכלית, היא בת חמש מילים, שכל אחת מהן בת הברה אחת. ובכל זאת יש בה המבנה הבסיסי של התפילות כולן, יש בה פנייה אל האל ויש בה בקשה. היא בנויה באופן מוקפד במבנה כיאסטי:
אֵל לָהּ
נָא נָא
רְפָא
– המילה הראשונה 'אֵל', נושא המשפט מקבילה למילה החמישית 'לָהּ', מושאה של התפילה; המילה השנייה והמילה הרביעית זהות 'נָא', מילת זירוז המבטאת את האופי הנכמר והדחוף של התפילה; באמצע, מופיעה המילה 'רְפָא', והיא ליבת התפלה, ובה הבקשה המובעת בה.
אם-טיפוס של תפילה
מילות תפילתו של משה מוכרות כל כך בין היתר בגלל השימוש שעשה בהן רבי אלעזר אזכרי בפיוטו "ידיד נפש" (בשינוי קטן, הוא מוסיף את המילה "אנא" לפני הפסוק כדי שיתאימו למשקל הפיוט):
"הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ
אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ"
כאן הופכת הבקשה לתחינה לרפואת נפשו הכמהה של המתפלל. ואכן, תפילתו של משה על מרים הפכה לאב-טיפוס, או שמא נאמר, אם-טיפוס לתפילות בכלל. הנה כאן למשל, היא מוזכרת כדוגמה המושלמת לתפילה קצרה:
תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: רבינו, כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת-אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי וגו'" (דברים ט כה)?!
שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי . אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ"?! (בבלי ברכות לד, ע"א).
רבי אליעזר עונה לתלמידים המתלוננים על תפילתם של חבריהם, ומסביר שתפילה עשויה להיות קצרצרה או ארכנית ביותר. או כלשונו של רבי אליעזר במקום אחר: "יש שעה לקצר ויש שעה להאריך" (מכילתא דר"י בשלח, ג).
תפילת משה כאן היא על מישהו אחר, במקרה זה על אחותו (מה שמכונה בלשון העמים intercessory prayer), כלומר יש בה לא רק הפנייה כלפי מעלה אל האל, אלא אמירה אופקית: בקשה על בני-אדם אחרים. היא מלמדת שניתן להתפלל גם על מי שאינו מושלם וגם על מה שאינו בלתי ניתן לגינוי.
מרים הנביאה. ציור מעשה ידי אנסלם פוירבאך משנת 1862. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין. [Public domain], via Wikimedia Commons
תפילות מן הסוג של תפילות משה על אחותו ותפילות אחרות שלו בעד העם נדירות באופן יחסי בסידורי התפילה היהודיים. ברכת כהנים, שאותה קראנו בפרשת השבוע שעבר, פרשת נשוא היא דוגמה לכך.
אולם לב התפילה היא התפילה האישית. המהפכה של חז"ל הדגישה ש"אין הדבר תלוי אלא בי" (בבלי עבודה זרה יז, ע"א). אין אנו זקוקים לכוהנים ואף לא לאנשי מידות שיתחננו בעבורנו. אין עוד כהן הגדול שמתוודה על עוונות ישראל, אלא שומה על כל איש ואישה להתוודות בעצמם על חטאיהם.
אולם העובדה שהיחיד אינו יכול עוד להסתמך על אחרים שיתפללו למענו ועליו להשקיע את כוחות הנפש והלב בתפילתו שלנו אינה הופכת את התפילה לעניין אנוכי ואינדיווידואלי. אדרבה, ספרות חז"ל הדגישה את החשיבות של התפילה בציבור, ויותר מכך את התפישה של המתפלל כחלק מן הציבור. חז"ל הזהירו את המתפללים לבל יוציאו את עצמם מן הכלל. כך למשל:
"ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. מהי תפלת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום […] אמר אביי: לעולם ישתף אדם עצמו בציבור. איך נאמר, אם כן? – יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו'" (בבלי ברכות כט, ע"ב-ל, ע"א, בתרגום )
כלומר, גם אדם היוצא לדרך בגפו צריך לראות עצמו כחלק מן הציבור ולהתפלל בלשון רבים. ומה עדות גדולה לנו לעניין זה יותר מאשר מטבע הברכה עצמו הנאמר בלשון רבים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו…", גם כאשר הוא נאמר על ידי היחיד בפרטיותו.
אדם קרוב אצל עצמו, אישה קרובה לעצמיותה, אין קרוב אלינו יותר, ועל כן תפילתנו צריכה לנבוע מעומק ליבנו. אבל בעומק ליבנו, אנחנו זוכרים וזוכרות שאין אנחנו בודדים ואסור לנו להיות אנוכיים. אנחנו חלק מקהילה, ולמעשה, לקהילות הרבה, ויש לנו אחריות כלפיהן. כשם שבמטוסים אנו מתבקשים לשים מסכה על עצמנו, בשעת חירום שלא תבוא, ורק אז על מי שזקוק לסיוענו, כך בתפילותינו אנו מבטאים אותה בפינו שלנו, אבל היא צריכה להישמע בהקשר של הציבור.
הרבה דליה מרקס
ומי ייתן שכל הזקוקים לרפואה, יזכו במהרה לרפואה שלמה, רפואת הנפש, הגוף והרוח.
שבת שלום,
הרבה דליה מרקס
