“… ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי- נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה."- ברל כצנלסון, בזכות המבוכה ובגנות הטיח
כיו"ר של ארגון זכויות אדם, אני מודה שדעתי לא נוחה מהתגובה שלנו, בחברה הישראלית, למצב ברצועת עזה. למעשה התגובות בציבור הישראלי נחלקו לשני זרמים עיקריים, שניהם שטחיים ובלתי מבוססים. יש כאלה שמתעלמים מהשאלות הקשות כגון השאלות סביב שימוש בנשק חי מול מפגינים, שברובם אינם חמושים. זרם שני קופץ למסקנות אנטי-ישראליות חריפות עד כדי האשמת ישראל בטבח, למרות הקשיים האמיתיים אל מול המיעוט החמוש והמסוכן בקרב המפגינים.
מאידך, רבים מאיתנו בקהילת זכויות האדם נמצאים במקום מורכב: אנו חשים רצון עז לעשות יותר, להקל את הסבל של תושבי אותו חבל ארץ מוכה, ובכלל להביא לידי סיום את האלימות בינינו לבינם. מאידך, אנו מוצאים שהסוגיות המוסריות סביב האירועים האחרונים באזור עזה קשות להכרעה. משטר חמאס אשם בכל כך הרבה פשעים ופירוש הדבר שצעדים לכאורה פשוטים שישראל יכולה לנקוט אינם בעצם כה פשוטים. איננו לבד בדילמה כיצד להגיב ל"מצעד השיבה".
לדילמה שלנו כמה מרכיבים שהראשון בהם: ידע מוגבל. אין אנו יודעים בוודאות מה נעשה על הקרקע. אנו, ולמעשה רוב עם ישראל, מתבססים על דיווחים ממדיה ישראלית ופלסטינית. אך מקורות אילו אינם נטולי פניות. לעתים הם טועים, ולא פעם יש להם אג'נדות המנוגדות לאג'נדה של הגנה על זכויות האדם.
מרכיב שני נעוץ בעובדה הבלתי ניתנת להכחשה שחמאס הינו ארגון המטיל שלטון דיקטטורי, שמפיץ שנאה ודעות קדומות ומפעיל טרור בדרך קבע. בנוסף, הוא מקיים שלטון חסר לגיטימציה, שכן פלסטינים לא קיימו בחירות מזה כתריסר שנים. בעזה מתקיימת למעשה מדינת משטרה נוקשה ותיאוקרטית עם אג'נדה שבאופן גלוי מבקשת להחריב את ישראל, והורסת את חייהם של רבים מתושבי הרצועה. ברור לכול דכפין גם ש"צעדת השיבה" היא באופן גלוי מעשה של תוקפנות כלפי הגבולות הבין-לאומיים של ישראל מלפני 1967.
"צעדת השיבה"
בני האדם המשתתפים ב"צעדת השיבה" כנראה מתחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת מהווה רוב מכריע. אלה אזרחים לא חמושים. ביחס לקבוצה זו הביקורות על התגובה הישראלית זוכות ליותר תוקף ואמינות. ראוי לציין שמתוך אוכלוסייה שמונה כ-1.8 מיליון בו כ-50% בין הגילאים 15-54 המשתתפים מונים עד עתה בין 10000-30000 בלבד. יש להניח, איפה, שאותם מפגינים בלתי חמושים באים מהסקטור של דעת הקהל ברצועה, בעל המוטיבציה היותר גבוהה ובעל אוריינטציה פרו-חמאסית, או מי שמיואשים מהמצור באופן מיוחד, או גרים יחסית סמוך לגדר.
חמאס באופן גלוי מייעד את המצעד הזה למעבר גבול מאסיבי על ידי המונים על מנת להפר זכויות אדם של ישראלים באמצעות טרור. לפיכך, חציית הגדר הזו, אם תצליח, תביא לאלימות אינטנסיבית נגד ישראלים. הקבוצה היותר קטנה חמושה וכנראה מנסה לחצות את הגבול או להזיק למכשול הביטחוני ולחיילים השומרים עליו ולרכוש הישראלי המצוי מאחוריו. הטענה כבדת המשקל ביותר בהקשר של הבנתנו את תגובת צה"ל הינה שהקבוצה הקטנה כנראה פועלת תחת הכסות של הפעילות של הקבוצה הבלתי חמושה הגדולה. במדינת משטרה קשוחה של החמאס בעחזה, קשה לדמיין שזה קורה מבלי שהממשל החמאסי מתכנן ומתאם את המהלך כולו.
סיבה לדאגה
צה"ל מצהיר שהוא מגיב בעזרת מספר אמצעים לפיזור הפגנות, לרבות ירי על ידי צלפים כלפי מטרות שנקבעות תחת פיקוח ישיר של קצינים ובהתאם להנחיות שנוסחו, יש להניח, בהתאם למשפט הבין לאומי. המטרות, לפי צה"ל, הינם אנשים חמושים, מי שמסיתים לאלימות ואנשים המתקרבים לגדר. לא ראינו את הטקסט של ההנחיות, אם כי ביהמ"ש העליון כן ראה. אך מה בדבר היישום? טענות הקיצון המדברות על רצח או טבח מכוונים, לא תואמות את העובדה שרוב הנפגעים הם פצועים ולא הרוגים. אבל מבחינה מוסרית הרבה תלוי בפרטים הקטנים ובניתוח ותיעוד פרטני של התיפקוד של אותם צוותי קצין-צלף בכול מקרה של ירי. כרגע אין לנו דרך לבחון את הראיות הקונקרטיות (אם הן בכלל קיימות).
עם זאת, המספר הגבוה של פצועים והרוגים הינו סיבה לדאגה בפני עצמה. בוודאי יהיה זה בלתי הגיוני לחשוב שלא יהיו נפגעים בהתנגשויות מסוג זה. אולם נשארת השאלה: האם צה"ל נוקט בכול האמצעים הבאים בחשבון מבחינה הגיונית כדי להפחית את מספרם ולמקד את הפגיעה? בעיקר מדאיגים מספר קטעי תיעוד בהם נראים מפגינים נורים למרות שרצו לצד ההפוך מן הגדר או כשלא נדמה כי היוו סכנה לחיילים או לגדר. בנוסף, עולות שאלות לגבי זיהוי של מסיתים: כיצד ממרחק רב ניתן לדעת שאדם הסית לאלימות? האם התגובה הראויה היא ירי בנשק חי שעלול להוביל למוות, וזאת ללא משפט? האם נבחנו חלופות פחות פוגעניות על מנת לפזר פעילויות המאיימות על הגדר או על חיילי צה"ל ותושבי האזור?
כך יוצא שניתוח האספקטים של זכויות האזרח סביב האירועים האלה מסובך. ולא ברור באיזה צעדים יש לנקוט.
למעשה, אנו בארגון רבנים למען זכויות האדם נקטנו בעמדה כבר מתחילת האירועים כשהתמקדנו במציאת מענה לתמונה החסרה שלנו לגבי העובדות: קראנו לוועדת חקירה ישראלית פנימית, עצמאית ממשרד הביטחון ומצה"ל. ועדה כזאת תביא לשתי תוצאות רצויות. ראשית, היא תיצור תמונה ברורה של העובדות בשטח, דבר אשר יפתח אפשרות לפתוח בהליכים וגם לזכות חיילים ומפקדים אשר עשויים לעמוד בהאשמה של הפרת סטנדרטים של זכויות על פי המשפט ההומניטרי, הן הבינלאומי והן הישראלי. שנית, היא תגן על חיילינו מפני רדיפה בלתי מוסרית מצד גורמים בין-לאומיים אשר יבקשו לפגוע בזכויות האדם שלהם בהיותם אזרחים וחיילים במדינה שלנו.
טועה מי שחושב שיצא מן הדילמה בכך ששחה עם זרם האחד, זרם ה"ישראל תמיד צודקת" או השני זרם ה"ישראל תמיד אשמה". עלינו לחבק את הדילמה, לכבד אותה ולהביא לידי חקירת העובדות על מנת להסיק מסקנות מוסריות על בסיס ידע ולא השערות לכאן או לכאן. לכוחות האזרחיים הביקורתיים יש פחות כלים לבצע חקירה מקיפה וממצה של כל ההיבטים והזוויות הנוגעות לתקריות מורכבות אלו בזירות של לחימה או אלימות רבה. אולם, מדינת ישראל כן מסוגלת לכך ועשתה זאת בעבר.
הרב ד"ר אד רטיג הוא יו"ר ארגון שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם
הרב אד רטיג
