אנו חווים רגעים סוראליסטיים בישראל. בירושלים התקיימו חגיגות כשהנשיא טראמפ, העביר את השגרירות האמריקאית לעיר באופן רשמי. בתל אביב חגגו את החזרה של נטע ברזילי, המנצחת בתחרות האירווזיון. בזמן החגיגות האלו, עשרות מפגינים, בגבול ישראל עם עזה נורו למוות ומאות נפצעו, רבים מהמפגינים האלו אלימים, ולפיכך אנחנו מכירים בקושי של כוחות הביטחון שמנסים להבדיל בין מחאה אלימה, למחאה לא אלימה. יחד עם זאת, רבים מהמפגינים רק מביעים את הייאוש שלהם של חיים תחת תנאים בלתי נסבלים בעזה. יש ניגוד חריף בין האופוריה של ישראל, לבין הייאוש העמוק של תושבי עזה.
בשבת האחרונה, היהודים בכל העולם סיימו לקרוא את ספר ויקרא" ושיננו את המילים "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֱּק", כמו שאנו עושים, כשאנו מסיימים לקרוא באחד מחמשת חומשי התורה. מדוע אנו צריכים לומר " חֲזַק" פעמיים? כי האינסטינקט האנושי הרגיל הוא לחשוב שהכח שלי תלוי בחולשתו של האחר. שלוש מילים אלה מציעות תמונה אחרת – אתה יכול להיות חזק ואני יכול להיות חזק וכולנו נתחזק. הביטחון של ישראל מאוים על ידי הייאוש בעזה, מצב שיש לנו אחריות חלקית עליו. החמאס לא משרת את האינטרסים של העם הפלסטיני, אבל יחד עם זאת, העובדה הזאת אינה מסירה מאיתנו את האחריות לחלק שלנו בסבל של תושבי עזה.
המסורת היהודית קוראת לנו להכיר בערך של כל החיים האנושיים, לכן אנחנו חייבים לאתגר את המדיניות של הממשלה, שנותנת היתר להשתמש בתחמושת חיה, כנגד המפגינים. הניסיון להפוך את כל המפגינים למחבלים הוא אסטרטגיה טראגית שמכחישה את האנושיות של אלפים מתושבי עזה. בוודאי יש שיטות אחרות להגן על הגבול שלנו.
הרב לוי ויימן-קלמן
