בתצלום: ברכת כהנים – מתוך ויקיפדיה
בדבר תורה לפרשת השבוע "נָשֹׂא" הרב יחיאל גריינימן, מסביר על עיקרון השלום בברכת הכהנים ובקשר שלה להווה הפוליטי. הוא מראה כיצד בעבודתינו ברבנים למען זכויות האדם אנו שואפים להשגת שלום בין שכבות חברתיות שונות בחברה הישראלית, ובין עמינו לעמים אחרים ובמיוחד לעם הפלסטיני. אך מסביר שאין אפשרות להשיג זאת, בלא המרכיב הפנימי האישי של שלום בינינו לבין עצמנו.
פרשת "נָשֹׂא" גדושה בפסוקים על המקדש וחנוכתו וכוללת בנוסף על פרטים בנושא הסוטה ודיני הנזיר ברכה מוכרת על הכל ויפה במיוחד והיא "ברכת הכהנים". וזו לשונה:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.ב
בברכה הראשונה שלוש מילים, בשנייה – חמש, ובשלישית – שבע. נתון זה מציינים מפרשים וחוקרים רבים, ויש המצביעים על הדרגה כזו גם במישור האותיות (15, 20, 25 בהתאמה). האם התופעה הצורנית הזו עומדת בפני עצמה, או שמא היא משקפת הדרגתיות גם בתוכן הברכה?
כמה וכמה מפרשים אכן מוצאים הדרגה גם בתוכן. נביא לדוגמה את פירושו של ר' עובדיה ספורנו:
'יברכך'. בעושר ונכסים, שאם 'אין קמח אין תורה'. 'וישמרך'. מן הגזלנים. 'יאר'. יגלה עיניך באור פניו להביט נפלאות מתורתו וממעשיו, אחר שתשיג צרכיך בברכתו. 'ישא ה' פניו אליך'. לחיי עולם… 'וישם לך שלום'. מנוחת שלום שהוא הנצחיות בלי תערובת עונש, הראוי לכל שלם לחיי עולם.
"אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום"
ידועה האמרה של חז"ל על השלום ש"אין כלי מחזיק ברכה, אלא השלום" (מ"פרק השלום") ובדומה על פי בראשית רבה:
| (בראשית רבה, פ' פנחס כא)
|
גדול השלום שנתן לפינחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום. שנאמר (משלי ג): דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם; וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. ואם בא אדם מן הדרך, שואלין לו שלום. וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש, כך שואלין בשלום. "שמע ישראל" חותמין: פורס סוכת שלום על עמו. התפלה חותמין בשלום. בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר ר' שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כט): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן; ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. |
|
אך כאן בפרוש הזה של הספורנו, השלום איננו כלי שהוא מקור לברכה, אלא תוצאה של ברכה. זאת אומרת לעומת האמרה הרואה בשלום בסיס הכרחי לכל טוב, רואה הספורנו בפרושו את השלום, כדבר המושג על ידי האדם, כאשר הוא מתברך מבחינה כלכלית. גישה זאת מזכירה לי את דבריהם של אלה הטוענים שאם נעשה "שלום כלכלי" נגיע לבסוף לשלום פוליטי בין העמים כאן.
יש פה סתירה בין שתי הגישות באשר לערך השלום והם באות לידי ביטוי בעולם המעשי כאשר יש אלה הדוגלים בחומרי כבסיס מרכזי לכל טוב בעולם שממנו צומח שלום רוחני וגשמי כאחד לעומת אלה המאמינים שהשלום הפנימי, בתוך האדם, בין אדם לחברו ובין אומות הוא הבסיס לכל ברכה גשמית ו\או רוחנית. אני נוטה להסכים עם הגישה השניה יותר.
כיצד מיישבים את הסתירה הזאת? דרך אחת היא לטעון שמדובר על שני מובנים שונים של השלום: אחד הוא בסיסי ויום–יומי – אם כי בעל מרכיב רוחני חשוב -לעומת השני שהוא אוטופי – מטפיזי מבחינת חזון לעתיד לבוא.
או שאפשר לטעון שבעצם אין סתירה כי שני המובנים כרוכים זה בזה. מנסיוני "שלום" שלא בא מבפנים הוא דבר שברירי וחולף ולפעמים פשוט לא אמיתי. לא נוכל לפתור סכסוך בלי השלמה אמיתית. הדבר פשוט איננו אפשרי לאורך זמן, כי אם רק אחרי שנכיר בכאבו של הזולת, זכויות הזולת וצרכיו. זה נכון לשני הצדדים בכל סכסוך ובתהליך של השלמה, כולל בין אדם לעצמו, בין בני זוג, בין קבוצות שונות ובין אדם לאלוהיו.
בכל אופן את שני המובנים הללו המוזכרים למעלה אפשר לראות בברכת הכהנים, השלום הפנימי הפשוט (אך קשה להשגה) הדרוש לכל אדם ביום יום במעשיו\יה בעולם החומרי הזה אך גם מעבר לכך, והברכה העמוקה יותר של שלום בחזון נביאינו ממשה והלאה שהיא במובן היותר רחב כפי שמציג כאן הספורנו.
בעבודתינו ברבנים למען זכויות האדם אנו שואפים להשגת שלום בין שכבות חברתיות שונות בחברה הישראלית, ובין עמינו לעמים אחרים ובמיוחד עם העם הפלסטיני. אך אין אפשרות להשיג זאת, בלא המרכיב הפנימי האישי של שלום בינינו לבין עצמנו.
יהיה רצון שנתברך בשלום בשני המובנים הללו ונצליח בפועלינו ביתר שאת, ונגיעה ל'וישם לך שלום'. "מנוחת שלום שהיא הנצחיות בלי תערובת עונש, הראוי לכל שלם לחיי עולם".
בברכת שבת שלום,
הרב יחיאל גרינימן
