סקילת המקלל במדבר. מקור התמונה: Gerard Hoet [Public domain], via Wikimedia Commons
בדבר תורה לפרשת "אֱמֹר", לאה שקדיאל, קוראת את הדיווח הכמו עיתונאי של התגרה שפרצה במחנה בני ישראל במדבר. מי הם המתקוטטים? מה החשיבות למוצא בני התערובת במדבר? מתוך כך, שקדיאל מסבירה לנו מה המשמעות של היות האל האחד במדבר, ואיך האמונה בו קשורה למשפט אחד, ומוסר אחד, לכולם: לפלסטיני ולמתנחל היהודי, לחייל צה"ל ולערבי שאינו משרת בצה"ל, ליהודי החרדי ולמבקש המקלט האפריקאי.
פרצה תגרה במחנה בני ישראל במדבר. מי המתקוטטים? אחד מהם מזוהה כבנה של אישה ישראלית ואיש מצרי. האחר מזוהה כאיש ישראלי. מה זה משנה? התגרה ממשיכה. אחד מהם מקלל את ה'. מבין השנים, הוא מזוהה כבן האישה הישראלית. מה זה משנה? מביאים (מי?) את המקלל אל משה. שם אמו, שלומית בת דברי למטה דן. מה זה משנה?
הדיווח בתורה על המעשה נשמע כאילו נכתב מפי כתב זריז של "חדשות המחנה", אשר נדחף בין המתגודדים סביב שני המתקוטטים, ומשלב את מה שהוא שומע בדיווח שלו: מי אלה? אה, לא ידעתם? זה ההוא סתם, אבל ההוא – אמא שלו ישראלית, אבל אבא שלו מצרי, איזו רכילות עסיסית! תשמעו, הוא מקלל את ה'! מי מקלל, ההוא או ההוא? ברור, ההוא בן האישה הישראלית מקלל. תִפסוּ אותו, השתלטו עליו! צריך להביא אותו אל משה! מי זה, איך קוראים לו? לא יודעים, אבל אמא שלו, זאת שהתחתנה עם המצרי, שלומית בת דברי. באמת? מאיזה שבט היא זאת שהתחתנה עם המצרי? שבט דן…
הסטיגמה על הזהות
לנגד עינינו מתרחש אירוע חמור, קטטה אלימה, שמסלימה לקללת ה'. אבל מה שמעסיק את "דעת הקהל" אינו האירוע החמור, אלא זהותו של אחד המעורבים. הוא רק חצי "משלנו". יש עליו סטיגמה. כי על אמא שלו יש סטיגמה, היא הבעייתית כאן, מה הפלא שיש לה בן בעייתי שכזה.
במחינה דמוגרפית, כמה עוד אנשים כאלה היו במחנה? במקומות אחרים בתורה מופיע הכינוי "עֵרֶב רַב" שעלו עם בני ישראל ממצרים, האם לאלה הכוונה? ובכלל, מה זה משנה?
מרגע ההסלמה של הקטטה לקללת ה', נשכחת הקטטה. עובדה, מניחים לזה שרק התקוטט אבל לא קילל. רק, ההוא עם הייחוס הבעייתי, מושם במשמר עד שיפורש מה לעשות על פי ה'. לאלו מן ההיבטים של האירוע תהיה תגובה אלוקית? ובכן, צפויה לנו סדרת חינוך בכמה שלבים:
ראשית, הוראה נקודתית: את המקלל הזה יש להוציא מחוץ למחנה, כל השומעים את הקללה צריכים לסמוך ידיהם על ראשו (אולי כדי להדגיש כי גם שמיעת הקללה פגמה בהם, ועליהם להעביר את הפגם אליו כדי להיטהר ממנו), וכל העדה צריכה לסקול אותו למוות. איננו פונדמנטליסטים הסבורים כי יש ליישם גם היום ענישה אכזרית שכזו, אבל הדיון לגבי חומרת המעשה עצמו ראוי לדיון החורג ממאמר זה.
שנית, הפקת חוק כללי מן האירוע הספציפי. וכאן מתחילה ההדגשה של המסר: אם חשבתם בטעות כי העונש החמור הזה מושת על העבריין רק משום ייחוסו המפוקפק, שיהיה ברור שאין הדבר כך. "כגר, כאזרח", כל חבר בקהילה שיתנהג כך יישפט וייענש באותו האופן בדיוק.
שלישית, עוד מעגל של הכללה: לא רק הָעֲבֵרָה הזאת מוגדרת כעברה מן הדרגה הראשונה אשר תענש בעונש החמור ביותר הקיים בספר החוקים. התרכזתם רק בעברה של קללת ה' והתעלמתם מן האלימות שבאירוע? רע מאד. יש להבחין בין רצח של אדם לבין הריגת בהמה, ובין חבלה באדם, לבין חבלה בבהמה.
רביעית, אולי עדיין לא הבנתם כי יש להבחין בין בני אדם, כל בני האדם, לבין יצורים אחרים? זכרו ושננו היטב: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." המשמעות של היותי האל שלכם היא השרשת התודעה של שוויון כל בני האדם בעיניכם. מעשה חמור יטופל באותה דרגת חומרה, בלי קשר לשאלה מי האדם שביצע אותו ומהו הייחוס המשפחתי, האתני, הלאומי, הדתי שלו. זוהי חברה אנושית הכפופה לאמת מידה מוסרית אחידה לכל.
בפעם הראשונה נזקקתי לקריאה צמודה זו של מהלך העניינים בספר "ויקרא", כ"ג 10-23, בכנס של סטודנטים יהודים מרחבי סקנדינביה שהתקיים בעיר ייטבורו (גטיסבורג) בשוודיה, לפני כמה שנים בשבת פרשת "אמור". היו שם הרבה דיונים על נישואי תערובת בחברה הדמוקרטית הפתוחה, ועל אלה המטילים ספק ביהדותם של חלק מהנוכחים, כלומר מייחסים להם סוג של שייכות מעורערת אל הכלל, ומחוייבות מופחתת של הכלל כלפיהם. הפעם אני רוצה להדגיש כי הלקח של התעלות מעל ההבדלים הללו בין חברים בקהילה היהודית, הוא אתגר חשוב עוד יותר, כאשר הדיון נסוב על משמעות האזרחות המשותפת של כולנו במדינת ישראל, ועל המחוייבות שלנו למתרחש תחת שלטוננו גם בשטחים, שאנו מחזיקים בהם כבר יובל שנים מעבר לגבולותינו.
משפט אחד, ומוסר אחד, צריך להיות לכולם, לפלסטיני ולמתנחל היהודי, לחייל צה"ל ולערבי שאינו משרת בצה"ל, ליהודי החרדי ולמבקש המקלט האפריקאי.
שבת שלום,
לאה שקדיאל
לאה שקדיאל
