ארגון רבנים למען זכויות האדם קורא לממשלה לקיים חקירה ישראלית עצמאית של האירועים על גדר רצועת עזה שהובילו לכ-15 הרוגים פלסטינים.
ההפגנות הפלסטיניות סמוך לגדר הרצועה בערב חג הפסח היו בחלקן אלימות ובחלקן לא-אלימות, ובמקרים מסויימים צה"ל מדווח אף על ניסיונות פיגוע בחסותן. אם כי לפי דיווחים ותיעוד נראה כי חלק ניכר מהמפגינים הפלסטינים היו אזרחים לא-חמושים שלא ניסו לפגוע באיש ואף לא לחצות את הגדר. סביר שהפגנות אלו היוו אתגר גדול לכוחות הביטחון להבחין בין המרכיבים השונים, אך התוצאה קשה – לפי הדיווחים השונים בין 11 ל-16 הרוגים נמנו בקרב המפגינים הפלסטינים. בנוסף תיעוד של מפגין נורה לכאורה כשהוא רץ לכיוון ההפוך מהגדר, הוראות הפתיחה באש שפורסמו, וכן המספר הרב של הפצועים בצד הפלסטיני (לפי דיווחים מסויימים מעל לאלף פצועים) מעוררים תחושה קשה שעלינו לבדוק את עצמנו. בדיקה ישראלית עצמאית, וחיצונית לצבא, היא קודם כל חובה מוסרית שלנו אבל גם תהווה מהלך שיקהה את העוקץ של יוזמות או קולות מהזירה הבינלאומית שעשויים לעלות בכיוון של חקירה או גינוי של ישראל. בכלל, בהקשר של הנעשה בשטחים ראוי זה מכבר שיקום מנגנון של קבע לבדיקה חיצונית לצבא במקרי הרג משמעותיים.
כמה מהשאלות שנדמה כי בדיקה ישראלית תיהיה חייבת לענות עליהן: האם כל מי שנורו מאש חיה באירועים היוו סכנה לחיילי צה"ל בעת שנורו? אם לא, מדוע נורו באש חיה? האם כל מי שנורו באש חיה ו\או באמצעי פיזור הפגנות אגרסיביים (כדורי מתכת מצופי גומי) ניסו לחבל בגדר או התקרבו אליה עד לסמיכות של מטרים בודדים בצורה חשודה? אם לא, מדוע נורו באמצעים אלו? האם מוקסם השימוש באמצעי אל-הרג לפיזור הפגנות על מנת למנוע התקרבות לגדר לפני שעברו לירי באש חיה או באמצעים אגרסיביים שעשויים להביא לפציעות חמורות ואף הרג? ומה בדיוק היו הוראות הפתיחה באש שניתנו לחיילים בהקשר לאירועים, מה ההצדקה להן ועד כמה הן תואמות את הסטנדרטים המקובלים?
ישראל היא הגורם בעל העוצמה הצבאית באזור, ואנו שמחים שעוצמתנו איתנו, אך עוצמה מחייבת עמדה מוסרית ברורה, ושאיפה להבחין בין מי שמסכן חיי אדם, בין מי שמחבל בגדר ובין מי שמפגין בצורה לא-אלימה. זוהי המחוייבות היהודית שלנו.
