מה מקומו של אליהו בליל הסדר? ›

פסח זה זמן מעבר בין תקופות שונות ומודעויות דתיות שונות. ביום הראשון של פסח מפסיקים לבקש מטר ומתחילים לבקש טל. על פי דברי הגמרא שכנסת ישראל ביקשה שלא כהוגן "ונדעה נרדפה לדעת את ה' ויבוא כגשם לנו" והקב"ה השיבם "בתי, את ביקשת דבר שלפעמים מתבקש ולפעמים לא מתבקש ואני אהיה לך דבר שתמיד מתבקש שנאמר "אהיה כטל לישראל" מסביר ה"בית-יעקב" הזמנים שעם ישראל מבקשים סוג של יחסים ישירים, חזקים אף בוטים עם הקב"ה: גשם עז שמרווה את הארץ, שמורגש בחוזקו, ובא כתוצאה של התפילות והמעשים שלנו, אבל בקשה זו ניכרת כרצון, אגו זכרי חזק, שרוצה לשלוט במעשי ה' ומובלע בדברי בקשה זו שבעצם אין כנסת-ישראל רוצה קשר רציף עם ה' כשם שגשם זה דבר שרצוי רק לפעמים. הרצון המודע שלנו הוא לקשר ברור ומובן, ואילו ה' עונה "אהיה כטל לישראל" – טל שתמיד נמצא באויר בצורת לחות, ושמורגש רק כשאיננו. האיכפתיות האלוהית היא תמידית, כמו רוב דברים משמעותיים; אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות להרגשות שלנו – והרגשת קירבה או ריחוק מה' בכלל זה – אך אין הרבה חשיבות למה שאנחנו מרגישים, תחושות הן ראיה מאד חלשה להימצאותם של דברים. וכך בפסח מתחילים להתפלל על טל – טל שמביא לתחיית המתים, רוצה לומר, המתינות והתמידיות של רוך אלוהי, אף שלא מורגש שמביא לתחייה אמיתית של החלקים הנסתרים שבנו גם אם זו תהליך סמוי ולא מורגש. היום הראשון של פסח מציין מעבר זה (מתוך דברי רבי יעקב ליינר, האדמו"ר השני לבית איז'ביצה המובאים בסוף הגדה של פסח של בית יעקב). וכך מציין ליל הסדר מעבר מהנהגה אחת להנהגה שניה אידיאלית יותר.

על-דרך-דרוש ניתן כך להבין את מקומו של אליהו הנביא בסדר. קשה להבין מאיפה "הגיע" לתוך הסדר, כאילו שהשולחן לא עשוי להיות צפוף מספיק ועמוס אורחים רבים למדי. יש שהסבירו שבגלל שהגאולה העתידה תבוא על-ידי אליהו הנביא, לכן כאשר הגענו ל"חסל סידור פסח" וסיפרנו אודות הגאולה הראשונה אנחנו מייחלים לגאולה העתידית. ויש שקישרו את איזכורו בהפטרת שבת הגדול שמסתיים "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". אני חושב שהדברים סבירים וגם בהמשך הפסוק "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" מבאר את הצורך שלנו בנוכחותו בליל הסדר.

ההפטרה היא הפרק האחרון של ספר מלאכי והקורא שם ישים לב למה שציינו מפרשים רבים – הצורה הדיאלוגית לאורך כל הספר – " אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ?… מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ; בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן יְהוָה נִבְזֶה הוּא?" וכך לאורך כל הספר מופיע דו-שיח זה שוב ושוב עד שהנביא אומר "הוֹגַעְתֶּם יְהוָה בְּדִבְרֵיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ" ולקראת סוף הספר "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר יְהוָה; וַאֲמַרְתֶּם, מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ?" כל הורה מכיר דו-שיח כזה: האב אומר דבר מה והבן מקשה "מה עשיתי? מה פתאום!?" וכך הויכוח מתמשך עד שאחד הצדדים – כמעט תמיד ההורה – מתעייף בזמן שהילד עוד מלא מרץ ורוצה להתווכח עוד. עבור הילד זוהי צורת התקשרות כי הוא מלא סקרנות לגלות את העולם, להבין את ההורה, ואילו ההורה – בדרך כלל רוצה להיות צודק, שילדיו יקבלו דעתו וזהו. באיזו מקום בפנים קשה לילד להאמין שכל אשר ההורה רוצה זה שיעשו מה שהוא אומר: הייתכן שהאב כל-כך מצומצם שבזה מתמצים תקוותיו – שיקשיבו לו ויעשו מה שהוא אומר?! מה לעשות – יש הורים שזה כל רצונם, שהילדים יצייתו להם.

כל הורה רוצה את זה, וכל הורה טוב רוצה גם את ההיפך, שילדיו יקשו עליו, שלא יהיו כמוהו, שישאלו שאלות קשות ויאתגרו אותו. זו תקוות כל הורה טוב וגם חרדתו. הי"ת צפה לזה כבר כשהוציא את בנ"י ממצרים: מהעם היוצא ממצרים ניתן לקוות שיעשו כפי שנצטוו, אבל רק מהדור ההוא. לעתיד – "וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם?" (שמות יב:26), "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת?" (יג:14), "כי ישאלך בנך מחר לאמר כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?" (דברים ו:20). יבואו ימים, אומר ה', שלא יהיה מובן מאליו שמצייתים וזהו. הבנים יעשו מה שהם אמורים לעשות – יקשו על ההורים. זה התקווה של ה', והסיוט שלו, וזה מה שקורה בסוף התנ"ך, בספר מַלְאָכִי.

מדוע אליהו הנביא?

הרב יששכר יעקבסון מציין שספר מלאכי מהווה חוליית מעבר בין תורה שבכתב של הנביאים לתורה שבע"פ, תורה של דו-שיח ושל שאלה: בספר מַלְאָכִי, יותר מכל ספר אחר יש שימוש רב בה"א השאלה ומילות שאלה ותמיהה – איה, הלוא, וכי, מדוע, במה ועוד. תורה שבעל-פה היא הדרך בה מתחקרים חז"ל את אלוקים אודות מה הוא באמת מתכוון, מה הוא באמת רוצה. הורים חושבים שהם יודעים מה הם באמת רוצים,דהיינו – שיצייתו להם, חושבים שהם יודעים מה טוב ומה נכון לילדים. אין טעות גדולה מידיעה כוזבת זו, כאילו שאדם יכול לדעת מה כוונותיו באמת. ובספר מַלְאָכִי – יאמר לזכותו של אלוקים – הוא יתברך מתעייף ומבין בסוף שגם הוא וגם ילדיו-עמו זקוקים למתווך, לאליהו הנביא, שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

מדוע אליהו? על פי מדרש לדברי מַלְאָכִי (ג:1) "מַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת" איננו אלא אליהו הנביא, ואנחנו קוראים לאליהו "מלאך הברית". אינני יודע מה זה מלאך. אינני מטיל ספק בהימצאות מלאכים, ואנשים שמסוגלים לראותם. אבל לצד זה ניתן לומר (בעקבות הרמב"ם במו"נ) שמלאך הנו ההתגלמות או הביטוי של שליחות, של אידיאה, של רעיון. ומשמעות "מלאך הברית" זה: מלאך החסר, ההיעדר. ברית נכרת תמיד בין שני צדדים שצריכים זל"ז, כשאין צורך וחסר, אפילו חולשה, אזי אין צורך בברית. כמה פסוקים לפני-כן מלאכי מבכה את הבגידה ב"אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ… וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ, וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ. ". כריתת ברית הינה עדות לנצרכות הדדית, לחסר ומודעות לחסר שבלעדיו אדם לא נקשר לזולתו. אליהו הנביא שלא מת אלא עלה בסערה השמימה, ש"נמצא" גם בארץ וגם בשמים או, לחילופין, לא נמצא לגמרי באף-מקום בלבד, הוא מלאך הברית, מלאך החסר התמידי שהינו תנאי הכרחי לכל התקשרות. על-כן הוא התגלמות הצורך שלנו בה', ושל ה' – בנו. בכדי להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם נדרשת מודעות לחסר של כל צד, לצורך של ההורים בילדים ובקושיותיהם, ובצורך של ילדים בהורים ובמה שהם מייצגים ומציגים. כביכול ה' צריך שאנחנו נקשה עליו, נפרש אותו גם בצורות שאיננו מסכים להם עד שיאמר – כך מספר לנו אליהו בעצמו, ב"מ נט:' – "נצחוני בני, נצחוני בני". והבנים זקוקים למי שיקשו עליו, אף ימרדו בו.

ניתן לראות בקריאת הפטרת שבת הגדול, ובקריצה לכל הספר, הוראה איך להיות עם הילדים ועם כל אחרים בליל סדר – בהקשבה דרוכה לקושיית הזולת, לדברי הזולת, בידיעה שאנחנו צריכים את דברי הזולת, ילדים או מבוגרים, ושאנחנו נותרים בחסר ללא זולת. רק ככה יש סיכוי שבאמת נקשיב לסובבים אותנו בליל הסדר. הרי משתמע ממצוות "לספר ביציאת מצרים" שיש כאן סיפור. לא אמירה או תפילה משותפת אלא סיפור שאנשים מספרים זל"ז, ומשמעות הדברים שיש גם מי שמקשיב! הזוהר מסביר שבליל סדר הקב"ה אומר למלאכים "בואו ונרד ונשמע איך בני ישראל מספרים סיפור יציאת מצרים שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך". בשביל סיפור חייבת להיות הקשבה, והמלאכים שנמצאים בכל בית בליל סדר הם ההקשבה שיש באויר לדברים של היושבים מסביב, בידיעה שייתכן לשמוע דבר-מה שלא שמענו בעבר, שייתכן שנשמע דברים שאורחים איתם סעדנו שנים רבות (ברצון או בחוסר ברירה) כבר אמרו שוב ושוב, אבל הפעם – נשמע הדברים מחדש. ההגדרה של הקשבה היא: מוכנות להיות מופתע, והציפייה להפתעה, בתודעת חסר – היא היא גילוי אליהו. זוהי שלב נוסף בגאולה: אחרי שנגאלנו ממצרים הפיזי אנחנו מייחלים לגאולה פנימית יותר, לתודעת אליהו. לאפשרות של הפתעה.

תודעת שלום

אך יש פן נוסף באליהו שמשמעותי לליל הסדר. מהאזכורים היחידים של אליהו במשנה (בספרות חז"ל – תלמוד מדרשים ועוד יש עשרות אזכורים) נמצא במסכת בבא מציעא פרק ג' משנה ג': "שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתיים, זה אומר שלי מאתיים וזה אומר שלי מאתיים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו". במקרה כזה שהופקדו בסה"כ שלוש-מאות דינרים ולא ניתן להכריע מי הפקיד מאה ומי הפקיד מאתיים, בית-דין לא פוסקים יחלוקו, אלא משאירים את המאה המוטל בספק "עד שיבוא אליהו". אני רוצה להציע (לפחות ע"ד דרוש) שאין הכוונה שהכסף מוטל עד שבאמת יבוא אליהו. גם כשיבוא אליהו, אם אחד מבעלי המחלוקת הוא למדן ליטאי הוא יטען: "מה פתאום להכריע על-פי רוח-הקודש? ממתי פוסקים הלכה כך?" אולי הכוונה ב"עד שיבוא אליהו" היא: עד ששניהם יבינו שהזולת איננו רמאי (כדעת רבי יוסי שם) אלא שבעל-המחלוקת שלו באמת סבור שהוא זה שהפקיד את המאתיים. כשיבינו זאת – יוכלו לפתור את המחלוקת ביניהם. בדומה מסביר רבי לוי יצחק מברדיטשוב את הציפיה ש"תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות" – דווקא אליהו הנביא שחי בכל הדורות וכולל פרספקטיבות של כל דור ודור – נביאים וחז"ל, ראשונים ואחרונים, פילוסופים קלאסיים ומודרנים ופוסט-מודרנים – יוכל ליישב הקושיות היות ואליהו הוא ריבוי הדעות והבנה שיש אמת גם בצדדים סותרים וחולקים.

זוהי תודעת אליהו הנביא – תודעה של שלום, שנותנת מקום לשני הצדדים. המהר"ל מסביר ש"גדול השלום" דווקא בגלל שאיננה מכריעה לצד מסויים אלא מאפשרת לשני צדדים דו-קיום (הלוואי ופוסט-מודרנה תהיה בחינת אליהו שבא לבשר בוא המשיח!). תודעת שלום שמאפשרת לשני צדדים לשכון ביחד. וכך אנחנו קוראים בסוף משניות של מסכת עדויות שאליהו בא "לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". חכמים במשנה מבינים את "והשיב" כהבאת שלום.

אך כדאי לשים לב לדעות המקדימות דעת חכמים המובאים שם במשנה: "אמר רבי יהושע: מקובל אני מריב"ז ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני (!) שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לקרב המרוחקין בזרוע ולרחק המקורבין בזרוע" תפקיד אליהו, לדעת ר"י, הוא להיות תיקון ל"זרוע", למעשים שנעשו בתקפנות ואלימות. ובהמשך – "רבי יהודה אומר: לקרב, לא לרחק. רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת". כל הדעות הללו מיחסים לאליהו עשייה של רוך. זה גם אופיו של אליהו הנביא כפי שמשתקף ברוב הסיפורים המובאים אודותיו בחז"ל. לעומת אליהו בעודו בחיים שהרג נביאי הבעל, שגזר מהיות גשם, שאמר "קנא קינאתי לה' " – אליהו באגדות שלאחר מותו נעשה דמות של מידת חסידות וטוב לב.

כמה מתאים להזמינו לקראת החלק האחרון של הסדר! הרי לא ניתן להתעלם מהאלימות בו רוויה סיפור יציאת מצרים. הַקְּרֶשֶׁנְדּוֹ של ה"מגיד" זה סיפור המכות: דם, צפרדע.. ערוב, דבר… מכת בכורות. דצ"ך אד"ש באח"ב. האם באמת היה צורך באלימות כה רבה גם נגד חפים מפשע – בכור השבי, בכור השפחה אחר הרחיים? בשביל מה? הגאולה שלנו, כמו רוב הגאולות במשך ההיסטוריה, באה דרך נחלי דם. פרידריך אנגלס טען שכך ראוי שחירות תושג, שכך חייב להיות, ופרנץ פאנון סבר שכך אכן ראויה להיות גאולה ממשעבדים, רק על-ידי אלימות. אבל כאשר סיימנו לספר סיפור יציא"מ ושבענו והותרנו אנחנו נזכרים באליהו, בדמותו שאחרי עלותו השמים, באליהו שעובר טרנספורמציה ושינוי כל-כך מהותי, ומקווים ומתפללים לגאולה אחרת, לא של "דם ואש ותמרות עשן" אלא של שירת הלל. כן יהי רצון.

הרב יהושע אנגלמן

קיראו עוד:

• דבר התורה לשבת הגדול: ילדי האלוהים, הרב חיים שלום
• זכויות האדם וכבוד האדם הם הערכים שבלבו של חג הפסח, הרב אד רטיג
• הגדה חברתית לפסח, הרב נאוה חפץ
• שיעור על החירות, הרב נאוה חפץ
• הגדה לליל הסדר הסמלי שערכנו במתקן חולות.

במיוחד לפסח הכנו את תוספות זכויות האדם להגדה לפסח:

• מפירוש הרב שמשון רפאל הירש לתורה.
• "ארבעת הבנים/בנות. מי מהם הוא אני?" מאת הרבה מעין טרנר.
• חדש! מעבדות לחירות – From slavery to freedom: מה נשתנה הסדר הזה מכל הסדרים

***