בשנתיים האחרונות חל גידול של 30% בהקצאת דירות לבתי כנסת, בעוד ש–3,000 איש ממתינים לדיור ציבורי
הכותרת ב–TheMarker זעקה: "בתי כנסת במקום דירות לנזקקים: מאות נכסים של עמידר משמשים מוסדות דת". לפי אותה ידיעה, 310 דירות שבבעלות החברה הממשלתית משמשות כיום בתי כנסת ומקוואות — עלייה של 30% לפחות לעומת 2015. מפתה להציג זאת כמתח בין צורך חברתי לדתי, אך מה אומרת על כך ההלכה?
בתקופת חז"ל נערך טקס מיוחד בשנת בצורת. ספר התורה הגדול היה מוצא לרחוב יחד עם הבמה (הפודיום שהיו קוראים עליו), ושם היו מקיימים תפילה מיוחדת. הוצאת ספר התורה סימלה את העיקרון "בכל צרותיו — לו צר": כשעם ישראל סובל, סובל יחד עמו האל. למען העם נהפך האל לחסר בית. הטקס עומד בניגוד לתופעה שבה עמידר מקציבה מבנים לטובת בתי כנסת. האם האל אוהב את העובדה שבשבילו יש חסרי בית? הרי הוא מוכן לגור ברחוב למען עמו.
עוד בימי הביניים היו הארחי פרחי, אותם עניים שנודדים ממקום למקום בין קהילות ישראל, לנים בבית הכנסת. קהילות אמידות יותר היו בונות בצמוד לבתי הכנסת מבנים מיוחדים לשיכון חסרי הבית. כל מי שהגיע לקהילה יהודית היה יודע שבית הכנסת הוא מקום טבעי ללון בו. עד היום בניו יורק, למשל, חסרי בית מוזמנים לכנסיות ולבתי כנסת במזג אוויר קשה. ואולם בישראל מעדיפים לקחת את הדירות הציבוריות המיועדות לכך, ולהפוך אותן לבתי כנסת — שהרי דלה מדינתנו בבתי כנסת.
ברור לכולם שגם ללא חלק מבתי הכנסת שעל חשבון הדיור הציבורי, אם לא כולם, יהיה מקום לתפילה לכולם. גם אם לא, לדאוג לבתי כנסת הוא תפקיד של משרד הדתות, ולא של משרד השיכון.
לו היה מדובר על הקצאות היסטוריות, שבהן היו דירות רבות ריקות, בעיקר בין העליות הגדולות, ויוזמה מקומית של עמידר היא שאיכלסה את הדירות בישיבות או בתי הכנסת, ניחא. כל מה שצריך היה לעשות אז הוא לגשת למשרד הדתות ולדרוש ממנו למצוא מקומות חלופיים, או לשחרר אותם בחזרה לייעוד החשוב יותר שלהם. ואולם הנתונים מראים כי בשנתיים האחרונות חל גידול של 30% בהקצאת דירות לבתי כנסת, בעוד שבשנים אלה נוצר תור של 3,000 ממתינים לדיור ציבורי.
הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי כה נוקשים, שכל מי שנמצא זכאי ואינו נמצא בדירה חי חיים מנוולים על סף דיור רחוב. בנוסף על אותם 3,000 ממתינים יש 100 אלף משפחות המקבלות סיוע בשכר דירה. רק 3% מהן זכאיות לדיור ציבורי.
זכאים אלה נמצאים על סף חיים ברחוב, בין השאר בגלל מאות דירות שהוקצו לבתי כנסת, ובהם מתפללים יהודים המקיימים בלי ידיעתם מצווה הבאה בעבירה. ספק אם המתפללים יודעים באיזה מחיר הם קיבלו את בית הכנסת שלהם. דר הרחוב צועק מהרחוב, והמתפללים בבית הכנסת. למי ישמע האל?
הונאה כפולה יש כאן: דרי הרחוב נשארים ברחוב והמתפללים בבית הכנסת, שנוסדו ברמאות מוסרית, מתפללים אל ארון קודש ריק. ספר התורה אולי שם בגופו, אך ברוחו הוא המספר ה–3,001 בתור לדיור הציבורי.
הרב קובי וייס מרכז את תחום הדיור הציבורי ברבנים למען זכויות אדם
הטקסט התפרסם לראשונה בעיתון "דה מארקר", בתי כנסת במקום דירות לנזקקים – הונאה כפולה, דה מארקר, 20.2.18
