בני ישראל יוצאים ממצרים. ציור מאת דייוויד רוברטס משנת 1828 |David Roberts [Public domain], via Wikimedia Commons
בדבר התורה לפרשת "שְׁמוֹת" הרבה ד"ר דליה מרקס מזכירה את ההוראה האלוהית למשה, להפרד מהפרק המצרי בחייהם, בניצול שכניהם. היא קוראת פרשנויות שונות לבקשה שחוזרת במקרא שלוש פעמים. ובתוך כך היא עונה על השאלה המטרידה: האם היותנו פגועים מתירה לנו התורה לפגוע באחרים?
לקראת סיום ההתגלות של האל למשה במעמד הסנה הבוער, ההתגלות המרגשת שבה אלוהים מודיע למשה על גאולתם הקרובה ועל תפקידו, הוא מוסר את ההוראה הבאה:
"וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ
כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת
וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם
וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם (שמות ג,כב)."
בני העבדים המעונים והסובלים נקראים להיפרד מהפרק המצרי בחייהם בניצול שכניהם. לא נקמה בקלגסי פרעה שהתאכזרו לבני ישראל והטביעו את תינוקותיהם, לא מאוצר המלך, או משליטיה העושקים, אלא בשכנים, אלה שחיו לצדם של ישראל ביומיום. הפועל נצ"ל בא בכמה משמעויות: להציל (וכך ההוראה היא להציל את הכלים היקרים ממצרים), לנצל במשמעות המקובלת כיום (וכך ההוראה היא להונות את המצרים) ולרוקן (וכך ההוראה היא לרוקן את מצרים מאוצרותיה).
מה היו יחסי ישראל עם שכניהם
מה היו יחסי ישראל עם שכניהם, האם התעמרו המצרים בשכניהם העבדים, ניצלו את מעמדם הנעלה יותר? האם היו אלה יחסי שכנות רגילים, של טינות וידידויות, של אנשים הדופקים בדלת ומבקשים כוס סוכר או ביצה? אולי המצרים ריחמו על ישראל, השתתפו בצערם? ואולי, מי יודע, אף שמחו בגאולתם הקרבה?
את התשובה לשאלות אלה לא נדע, כמובן. נראה שהתורה עצמה מתקשה בעניין הזה, שכן היא חוזרת על עניין ניצול מצרים שלוש פעמים: הציווי מופיע בפרשתנו וגם לפני מכת בכורות (יא, ב), ובפרק הבא מתואר הביצוע של ניצול מצרים. למעשה העניין נזכר פעם נוספת, בהבטחה לאברהם בברית בין הבתרים, "וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד). זהו מקרה נדיר לְמַדַּי, שבו מופיע עניין (צדדי, כביכול) שוב ושוב.
המבוכה של קוראים ופרשנים יהודים לנוכח ההוראה לנצל את המצרים הולידה שפע של פרשנויות לאורך הדורות. הנה כמה מהן:
1. ההוראה נועדה לקיים מה שהובטח בברית בין הבתרים (ראו לעיל).
2. ישראל רק לקחו את שכר עבודתם במשך ארבע-מאות שנה (בבלי סנהדרין צא,ע"א).
3. ישראל לקחו מהמצרים חפצים, כי הם השאירו להם את בתיהם (רבי יצחק עראמה, עקדת יצחק).
4. ישראל היו רשאים לקחת מהמצרים, שהתעשרותם נבעה מהרפורמה הכלכלית-פוליטיית שהנהיג יוסף.
5. 'וְשָׁאֲלָה אִשָּה מִשְּכֶנְתָּהּ' – המצרים נתנו בשמחה ובידיעה שזו מתנה (רשב"ם).
6. הדבר נועד "לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות […] על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבוא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות" (הראי"ה קוק בתוך הראי"ה קוק, עין איה, ברכות א, קיד).
7. בֶּנוֹ יעקב רואה במעשה זה מעשה חינוכי שבא לחנך את ישראל דווקא להכיר בטוב לבם של המצרים: "בלבו של בן ישראל היה השם 'מצרי' קשור בזכרונות מרים ביותר […] אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף סוף כרעים במתנות כלי כסף וכלי זהב ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" (דברים טו,יג) ולכן: "לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (שם כג,ח)". התרגום מגרמנית בספרה של נחמה ליבוביץ, עיונים בספר שמות, עמ' 134.
כל אחד מהפירושים האלה פותח מרחב של תפישת עולם המלמדת על המפרשים, אולי אף יותר מאשר על הטקסט המפורש… ישפטו הקוראים איזה מן הפירושים נראה להם.
"גורלו של הזהב הזה היה שהוא הותך כדי לבנות את עגל הזהב ובהמשך נשרף עד דק." | Edward Poynter [Public domain], via Wikimedia Commons
אני מודה שאף אחד מהפירושים אינו מניח את דעתי. בעיני ההוראה לביצוע גניבה "ספונטנית"-שיטתית חמורה במיוחד כי היא מבוססת על הפרת אמון כלפי האדם הפשוט. אני מתעודדת מכך שגם התורה רואה את הדבר בחומרה (וכאמור, חוזרת על העניין ארבע פעמים). גורלו של הזהב הזה היה שהוא הותך כדי לבנות את עגל הזהב ובהמשך נשרף עד דק.
תורתנו הקדושה אינה מכסה עניינים מביכים ומטרידים ואינה מבקשת להצדיק את מה שקשה להצדיקו. היא שוטחת אותם בפני הקוראים למען ישפטו הם. תורתנו מותירה את השאלה המטרידה כשהיא בעינה: האם היותנו פגועים מתירה לנו לפגוע באחרים?
דומה, שעלינו לענות על שאלה זו בשלילה החלטית!
שבת שלום,
הרבה ד"ר דליה מרקס
הרבה ד"ר דליה מרקס
