המאכערים בדיור הציבורי, שעוזרים לזכאים לממש את זכותם, נולדו מתוך מצוקה. ביום שהממשלה תסייע למי שמתקשה להתמודד עם הביורוקרטיה שהיא יצרה, תופעת המאכערים תצטמצם. הרב עדית לב בטור שהתפרסם לראשונה ב"כאן חדשות"
גורלם של דיירי הדיור הציבורי בישראל, אנשים החיים בעוני עמוק, נתון במידה רבה בידיהם של כל מיני מתווכים, חלקם בעלי כוונות טובות וחלקם מפוקפקים. בפתיח לכתבה של צח שפיצן על תופעת המאכערים בדיור הציבורי ובמנהל מקרקעי ישראל טען ראש הדסק הכלכלי שאול אמסטרדמסקי כי כל אחד מאיתנו היה שמח לשלם למישהו אחר לעסוק בביורוקרטיה. אמסטרדמסקי גם מסביר מה הבעיה לדעתו בשיטת המעכארים: כל אדם יכול להיות מעכאר, החברה הממשלתית לא בודקת מי הם המאכערים, וכך יכולים לשמש בתפקיד זה גם עבריינים מורשעים. אלא שיש בעיה מרכזית אחרת בשיטת המעכארים.
נכון שכל אחד מאיתנו היה שמח שמישהו אחר יעסוק בביורוקרטיה במקומו, אבל האם זה ראוי שהביורוקרטיה בדיור הציבורי תהיה מסובכת כל כך שמי שחי בעוני יאלץ לשלם למתווך כדי לקבל זכות סוציאלית שהמדינה מספקת?
ב"וועדת אלאלוף למיגור העוני", שהקים שר הרווחה לשעבר מאיר כהן, דנו בנושא הקושי במיצוי זכויות. מומחים מהאוניברסיטאות ומהמוסד לביטוח לאומי העריכו שבין 45% ל-60% מהזכאים לקצבת הבטחת הכנסה לא מצליחים לקבל אותה. הקושי במיצוי זכויות והמעכארים, שמופיעים במקומות שבהם אנשים מתקשים, נמצאים בכל מקום שבו יש ביורוקרטיה. והאנשים החיים בעוני נתקלים בהרבה מאוד ביורוקרטיה: כדי לקבל סיוע בדיור צריך לעבור את המשוכה של משרד השיכון (דרך חברות כמו עמידר או מ.ג.ער); כדי לקבל קצבאות צריך להתמודד עם טפסים ודרישות מביטוח לאומי; אם יש לך חובות – הביורוקרטיה של הוצאה לפועל מחכה לך, והיא גם הקשה ביותר להתמודדות; אם חלילה אתה נכה וזקוק לסיוע ממשרד הבריאות, גם לו יש את הטפסים שלו, והדוגמאות עוד רבות. לכל משרד יש שעות קבלה משלו, טפסים משלו ודרישות משלו, ולא פעם האזרחים עומדים מולם אובדי עצות.
הרב עדית לב. למה מי שחי בעוני נאלץ לשלם כדי לקבל את את הזכויות המגיעות לו?
אין מענה לאזרחים שלא יודעים עברית טוב מספיק
אנחנו לא מצפים מהמוסדות הממשלתיים לוותר על הטפסים, אך ניתן לעשות אותם לידידותיים יותר ולהשקיע מחשבה כדי להקל על האדם הפונה לסיוע. האנשים שבאים למצות את הזכויות שלהם נתקלים בבעיות רבות: ראשית צריך לדעת מה לבקש ומהיכן, שנית צריך להשיג את כל המסמכים הנלווים הדרושים, ואז צריך גם להצליח למלא את הטופס – שלרוב דורש לדעת לא רק את השפה העברית, אלא גם את השפה "המשפטית". כל כך הרבה אנשים מגיעים למרכז הזכויות של "רבנים למען זכויות האדם" בחדרה, פשוט כי הם לא יודעים מספיק עברית כדי למלא את הטפסים המבוקשים.
אז למה מדינת ישראל לא מספקת פתרון שיאפשר לאנשים להתמודד עם הביורוקרטיה ולא להזדקק לעזרת המעכארים? למה לא מנסים לפשט את הטפסים במידת האפשר? מדוע אין מרכזי זכויות, זמינים, בחינם, שאפשר להיכנס אליהם רק כדי למלא טופס, או לקבל ייעוץ? למה מרכזי הזכויות שמקים משרד הרווחה מוגבלים רק לאוכלוסיה שכבר מקבלת סיוע ברווחה? למה ברשויות ממשלתיות אין בעלי תפקידים שבאחריותם לסייע למלא את הטפסים למי שאינו מסוגל לעשות זאת לבד?
במרכז הזכויות של "רבנים למען זכויות האדם", למשל, כל אדם יכול להיכנס ולקבל סיוע למילוי כל טופס, או להתמודד עם כל שאלה של מיצוי זכויות או ביורוקרטיה. יותר ממאה אנשים מגיעים למרכז מדי חודש. ישנם אנשים שבאים לביקור בודד ומצליחים להתמודד אחר כך בעצמם, וישנם גם כאלו שזקוקים לעזרה עם כל מכתב ממשלתי – פשוט כי אין להם מי שיקריא ויתרגם מעברית. במדינה שבה יש אחוז גבוה של אזרחים שלא גדלו בה, ולא כותבים וקוראים את השפה ברמה טובה מספיק – ראוי היה שגם הממשלה תקדיש לנושאים האלו מחשבה מעמיקה.
כאשר קצבאות הילדים בישראל היו סלקטיביות, ולא שולמו לכלל האוכלוסייה – 20% מהזכאים לא הצליחו לקבל אותם. כאשר מפעילים תוכניות המיועדות לאנשים שחיים בעוני, כמו דיור ציבורי, אלו תוכניות סלקטיביות – ובתוכניות שכאלו הדרישה שלנו צריכה להיות שהביורוקרטיה שהאזרחים נדרשים לעמוד בה תהיה סבירה. מוסד שנאלץ להפעיל ביורוקרטיה מסובכת – צריך לדרוש ממנו שיספק סיוע ומענה למי שמתקשה. וזו הבעיה המרכזית שממנה התפתח השימוש במעכארים. ביום שהממשלה תקבל על עצמה את האחריות לסייע למי שמתקשה להתמודד עם הביורוקרטיה שהיא יצרה – גם המאכערים יצטמצמו.
הרב עדית לב היא מנהלת תחום צדק חברתי בארגון "רבנים למען זכויות האדם". הטור התפרסם לראשונה ב"כאן חדשות".
