כתנת פסים (1981), מיכאל סגן-כהן, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. מקור:
By Michael Sgan-Cohen (מיכאל סגן-כהן) (Ktavim) CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons
בדבר התורה לפרשת השבוע "וַיֵּשֶׁב", הרב יחיאל גריינימן משווה בין כְּתֹנֶת הַפַּסִּים של יוסף, לבין הביקורת שנשמעת מאירגוני זכויות האדם על פעילות הממשלה. האחים של יוסף הרוצים להשתיק את ההתנשאות של יוסף, שחושב שהוא יודע מהם, היא אותה רוח של הסתה, אלימות ופשעי שינאה כלפי פעילי זכויות האדם. בתוך כך, הרב גריינימן מחבר בין חזון האדם, של המקרא, לבין יום הבינ"ל לזכויות האדם שיצויין בעשירי לדצמבר, השנה.
בפרשת "וַיֵּשֶׁב" האחים, בני יעקב, מרוב שנאה ליוסף, האח המועדף [על ידי אביהם] והמתנשא, מתנהגים בחוסר אחריות ולא שומרים עליו. לבסוף, קודם הם זורקים אותו לבור ואחר כך, מוכרים אותו לעבדות. אותה "ברית בין האחים" מתבררת בסיפור, כשנאת אחים.
לפעמים נדמה שהיחס בחברה הישראלית של היום ל"אחים" המסורים לחזון של זכויות אדם במדינת ישראל, ובשטחים, דומה ליחסם של האחים ליוסף, בן רחל, – האחים הללו רוצים לזרוק את פעילי הזכויות האדם לבור ולשכוח מהם, כי הם נראים כמתנשאים. ואולי יש בנו, בארגוני זכויות האדם, על מה להתבונן ולתקן בהקשר הזה.
נדמה שפעילי זכויות האדם, ה"יפי נפש", ה"סמולנים" האלו, שחלקם חיילים לשעבר, בעלי השכלה ובעלי אזרחות ישראלית, השייכים למשפחה המיוחסת של העם היהודי, בארץ ישראל, מפריעים לשלוות הרוב. יותר נוח שהם ישתקו, או ייעלמו עם הביקורת שלהם והחלומות ה"יפים" והלא מציאותיים שלהם של "אחוות עמים" ו"דו-קיום". כמו שהאחים אומרים בסרקזם על יוסף בפרשתנו:
"וַיֹּֽאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַֽחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא" [בראשית ל"ו, יט] ובהמשך: "כו: עַתָּ֣ה לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֨הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּֽהְי֖וּ חֲלֹֽמֹתָֽיו". לעומת האחים האחרים בסיפור, יהודה וראובן חשים שאין זה נכון להרוג את אחיהם, ובכך פותחים פתח לגאולה בהמשך. ראו למשל מה שאומר יהודה: "לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֨נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו": [בראשית ל"ז, כז].
למרות שהאחים שונאים את יוסף, במיוחד בשל ההתנשאות שלו עליהם, הם מתגברים על האיבה הגדולה, בשל התובנה של יהודה וראובן, שאסור להם לקחת את נפשו.
אנו זקוקים לרגישות
יעקב, על אף רגישותו הגדולה, הכניס את בנו יוסף לצרה, כשנתן לו את כְּתֹנֶת הַפַּסִּים. באותה המידה אנו זקוקים לאותה לרגישות בחברה הישראלית, היום; רגישות למחיר החברתי והסיכון במצבם של האזרחים המעיזים לשאת באחריות הקשה, וההכרחית הזאת. כדי שהחברה הישראלית תהיה בריאה מבחינה רוחנית ושלטונית, יש צורך במוּכָנוּת לבקר ולהתריע מתוך אחריות לצדק ומשפט, – ההכרח הזה מושרש במסורת התנ"כית בפרט וביהדות בכלל. אך אותם האזרחים הבאים לבקר את החברה הישראלית, עושים זאת, כאילו לבשו את אותה כְּתֹנֶת הַפַּסִּים כיוסף. אלו המעיזים לצאת מתוך הקולקטיב הישראלי, בכדי לבקר אותו, נמצאים באותה הצרה כמו הנביא עמוס בהפטרה לפרשת השבוע – המזהיר את העם [שלא רוצה לשמוע] בפני אסון הקרב ובא בגלל חטאיו. ישנה סכנה גדולה להיראות כמתנשא. פעיל זכויות האדם זקוק לענווה והגנה בפני אלימות הרוב, כמו שיוסף הזדקק לקצת יותר ענווה והגנה של יעקב אביו.
לאורך הסיפור מהדהד המסר הראשוני של פרשת בראשית בה קוראים על הרצח הראשון. הכוונה לשאלתו של קַיִן אחרי שהרג את אחיו, הבל: "השומר אחי אנוכי?" (בראשית ,ד, ט'). על כך הרחבתי את הדיבור בדבר תורה, לפני כארבע שנים.
הבל, האח בסיפור של קין, הוא בעצם כל אדם, ושפיכות הדמים ההיא – ובמרומז, הכמעט רצח של יוסף – הם תוצאה של שנאת האח האנושי – כל אח, גם בעל ביקורת מוצדקת, אך מעצבנת. הרמז בעיני ברור וקורא לאחווה אנושית. כל פעיל זכויות אדם וכל הארגונים התומכים בעבודה הקדושה הזאת ראויים לתמיכה והגנה של החוק, מפשעי שינאה, אלימות והסתה של ממשלות.
בול מולדובני לציון יובל 50 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. מקור: ויקיפדיה
היום הבינ"ל לזכויות האדם
הזכות לחיים וכבוד אנושי הינה זכות בסיסית ביותר במסורת היהודית, ואבן היסוד של זכויות האדם, כפי שבאה לידי ביטוי בהכרזת האו"ם בדבר זכויות האדם האוניברסאליות. ההכרזה הזאת בוצעה לפני שבעים שנה וצויינה בתאריך ה-10 בדצמבר, 1948. במובן מסוים ההכרזה הזאת, הינה תגובה לשואת היהודים בתקופת הנאצית באירופה בפרט וגם לזוועות המלחמה ההיא בכלל (כגון הטלת פצצות האטום ביפן). ההכרזה הזאת היא בעצם תשובה לשאלתו של קין שמהדהדת בפרשתנו, הדנה בסיפור יוסף ואחיו.
ביום ראשון הקרוב, ה-10 בחודש דצמבר, יציינו בהרבה ארצות, ברחבי תבל, את היום הבינלאומי לזכויות האדם. ההבנה הזאת של המקרא, בקשר לערך חיי האדם, מתורגמת בהכרזת זכויות האדם של האו"ם [1948] לתשובה מורחבת יותר לגבי חיי כל אדם, אף במישור הבין לאומי. ואכן גם זאת תשובה לשאלה של קין אחרי רצח אחיו. האומות הכריזו אז שאמנם, "אתה הוא שומר אחיך", או אולי "אנו שומרי אחינו" – זאת אומרת כולנו אחראים לזולת וזכויותיו. בן או בת האנוש שחותמים וחוגגים את הכרזת זכויות האדם הזאת מתחייבים לכך. מדינת ישראל חתומה על הכרזת זכויות האדם. אך יכול להיות שמימוש מגילת זכויות האדם, מהווה רף גבוה מדי, שהוא מעבר ליכולת האנושית, כפי שרואים לצערנו בארצות רבות – כולל בישראל – אך לרעיון של מימוש זכויות האדם, יש שורש בתורתינו והשאיפה להגשימו הוא יעודנו, כעם כאן בארץ ישראל. זאת אומרת זכותנו להיות כאן, כרוכה לא רק בקשר העבר, אלא בהתנהגותנו בהווה ובעתיד.
בהפטרת פרשת וישב ישנו הפסוק: "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל…על מכרם בכסף צדיק" (עמוס, ב', ו') המרמזת על מכירת יוסף מתוך שנאת חינם. הפסוק קשור לרעיון הדתי הנעלה של אחריות מוסרית אנושית – שחייבת להימצא בין העמים. הנביא אומר לעם ישראל, שכמו שעמים אחרים נענשו על פי הכישלונות המוסריות שלהם (לפני הקטע שאנו קוראים בבתי הכנסת) כך גם עם ישראל יֵעָנֵשׁ על חוסר המוסריות שלו.
הנביא עמוס אומר למשל:
"כֹּה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵי־צֹ֔ר וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־הַסְגִּירָ֞ם גָּל֚וּת שְׁלֵמָה֙ לֶֽאֱד֔וֹם וְלֹ֥א זָֽכְר֖וּ בְּרִ֥ית אַחִֽים:" (עמוס, א', ט')
יהי רצון שנהיה ראויים לחזון הנביאים המוזכר במגילת העצמאות שלנו ונזכור שאנו כאן מתוך ברית אחים אנושית, שחזו אבות המדינה וגם מכריזי הצהרת זכויות האדם לפני שבעים שנה. כולנו אחים כי אב אחד לנו! "הֲל֨וֹא אָ֚ב אֶחָד֙ לְכֻלָּ֔נוּ הֲל֛וֹא אֵ֥ל אֶֽחָ֖ד בְּרָאָ֑נוּ מַדּ֗וּעַ נִבְגַּד֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לְחַלֵּ֖ל בְּרִ֥ית אֲבֹתֵֽינוּ:" (מלאכי, ב, י).
שבת שלום,
הרב יחיאל גריינימן
