השמאל זוכר היטב מה זה אומר להיות יהודי ›

הסערה שחוללה ההתבטאות של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי על השמאל והיהדות, היא הזדמנות לחזור ולעסוק במשוואה עגומה המנגידה יהדות וזכויות אדם:

"פוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית צריכים לחשוש מהמשוואה המנגידה יהדות להומניזם, או לכל הפחות להפסיק לקדם אותה, ולהיזהר מלאשרר אותה ולו בטעות – היהדות איננה ניגודו של ההומניזם. הרב אברהם יהושע השל, שצעד עם מרתין לותר קינג, לא שכח מה זה להיות יהודי – הוא פעל מתוך יהדותו; מי שדואגים כיום לגר (הלא יהודים החיים בארץ), ליתום ולאלמנה בישראל, לא שכחו מה זה להיות יהודים, הם פועלים מתוך יהדותם. מי שדואגים לעבד שברח מעם אדוניו (להבדיל מאלו המבקשים להסגיר אותו) לא שכחו את יהדותם, הם פועלים מתוך אחד מעיקריה, ולכן מושיטים יד למבקשי מקלט".

קיראו את הטור, שהתפרסם לראשונה באתר שיחה מקומית, מאת יריב מוהר, מנהל מחלקת תקשורת ברבנים למען זכויות האדם (הטור לא בהכרח מייצג את תפיסות הארגון).

היהדות וההומניזם מובנים יותר ויותר כמנוגדים בישראל העכשווית. מבלי להביע דעה או לפרש את כוונתו  של יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, כשהדהד לאחרונה התבטאות ישנה של נתניהו על השמאל ששכח לכאורה להיות מה זה להיות יהודי, ברור כי התבטאות זו שוב הציפה לשיח הציבורי את הסוגיה, את המשוואה המצערת והכוזבת: לכאורה היהדות היא עניין המנוגד למי שרואה כל אדם כשווה.

לפחות יש בסערה הציבורית משום פתח והזדמנות לדבר על הנושא.

למצער, באקלים הנוכחי בישראל, ערכים הומניסטיים מזוהים רק כאוניברסליים וכשמאלניים. בעבר הייתה להם יותר דריסת רגל בכל קצוות הקשת הפוליטית, והייתה הבנה רבה שערכים אלו קשורים אדוקות הן ליהדות כדת ותרבות, והן לניסיון ההיסטורי של היהודים כעם נרדף וכמיעוט מופלה.

בשנים האחרונות, ביתר שאת, פוליטיקאים רבים מלבים את המשוואה הקלוקלת הזאת, ומדברים בשפה יהודית כדי להנמיך ערכים הומניסטיים ולקדם חשד והסתגרות, שלא לומר אטימות והתנערות, מול זכויות האחר.

הבחירה שלנו

במציאות בה חציו של העם היהודי עדיין חי כמיעוט במדינות הגולה, לא צריך אפילו חוש צדק מפותח או הכרות עם ההומניזם של תורת ישראל כדי להבין שהאינטרס היהודי הוא עולם הנוהג לפי זכויות האדם, ולפי תפישות הומניסטיות. כמובן, רבים מהערכים ההומניסטיים שהונחלו לאנושות מצאו השראה בתנ"ך, ורבים ממאבקי זכויות האדם במערב הובלו בידי יהודים (כולל דתיים אורתודוקסים), והיהדות תמיד כיוונה גם לתיקון עולם.

בהחלט יש גם צד אחר למטבע ואין להתכחש לו: "מי לה' אלי", זעק משה רבינו ביום מתן תורה, והורה לרצוח שלושת אלפים סרבני אמונה מבני ישראל, ובכך ייסד את המסורת בה בשם היהדות מגדירים  אישי הציבור "מי לנו, ומי לצרינו". וכך ראש הממשלה נתניהו בלחישה הפזיזה לאוזני הרב כדורי. שבעים פנים לתורה, אך במה אנו בוחרים? אלו ואלו דברי אלוהים חיים. הכל בתוך המנעד היהודי, והבחירה היא שלנו.

פוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית צריכים לחשוש מהמשוואה המנגידה יהדות להומניזם, או לכל הפחות להפסיק לקדם אותה, ולהיזהר מלאשרר אותה ולו בטעות – היהדות איננה ניגודו של ההומניזם. הרב אברהם יהושע השל, שצעד עם מרתין לותר קינג, לא שכח מה זה להיות יהודי – הוא פעל מתוך יהדותו; מי שדואגים כיום לגר (הלא יהודים החיים בארץ), ליתום ולאלמנה בישראל, לא שכחו מה זה להיות יהודים, הם פועלים מתוך יהדותם. מי שדואגים לעבד שברח מעם אדוניו (להבדיל מאלו המבקשים להסגיר אותו) לא שכחו את יהדותם, הם פועלים מתוך אחד מעיקריה, ולכן מושיטים יד למבקשי מקלט.

ולסיום, גם בקרב מי שזכויות האדם וערכים הומניסטיים יקרים להם, יש מי שנופלים לעיתים למשוואה הזו, מקבלים אותה, ורק אומרים: אם יהדות שווה ללאומנות ושבטיות, לעיתים גזענות, אז זהותי היא אנטי-תזה לכך.

שיח ציבורי שבו אתה צריך לבחור בין התנכרות למורשת, ובין תמיכה בפרשנות צרה, לאומנית וגזענית לאותה מורשת – הוא שיח רע ומעוות. המורשת שלנו, לצד מקורות רעיוניים אוניברסליים, יכולה לספק תימוכין רבים מספור לעמדה הרואה את צלם אלוקים בכל אדם.

יריב מוהר הוא מנהל מחלקת תקשורת ברבנים למען זכויות האדם (הטור לא בהכרח מייצג את תפיסות הארגון).

קיראו עוד:

• ליברליזם, תפישה חברתית ו"ערכים יהודים" – זווית אוהדת על דבריו של אבי גבאי, יחיאל גריינימן, 16.11.17