המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו הייז, 1844. cc: ויקיפדיה
בדבר תורה של הרב שמואל ראובן שיש, לפרשת השבוע "תּוֹלְדֹת", אנו לומדים איך פורצת איבה גדולה בין שני אחים. צאצאי יעקב ועשיו הופכים לשני עמים גדולים. בתוך כך, באיזור שבו שני עמים התפצלו בשאלה המדינית, דבר התורה מזכיר את המקור המשותף המחבר ביניהם.
פרשה מעניינת וסבוכה זאת שאנו קוראים השבוע. תולדותיו של יצחק אבינו ורבקה אימנו ושני בניהם: יעקב ועשו. עד היום אנו משתמשים בסיפורים של האחים התאומים, כאשר יעקב הוא תמיד ישראל, אך עשו, הוא אֱדוֹם, תמיד משתנה בהיסטוריה והוא תמיד הסמל של עוכר ישראל. ולא כך בדיוק בפרשה. עשו, בן אדם אימפולסיבי, צייד ומחפש את תאוותו. יעקב, המחושב, תמיד מתכנן ולא נותן ליצרו לשלוט. עשו מוכן לעזור, יעקב מחשב איך לנצל הזדמנויות.
עשו רעב ומחפש לאכול, ליעקב יש אוכל, אך הוא מנצל זאת כדי לזכות בבכורה, שהייתה שייכת לאחיו. ובנזיד עדשים מכר עשו את בכורתו, ועד ביום אנו משתמשים במילים "למכור בנזיד עדשים" כאשר מוכרים דבר יקר ערך בזיל הזול. נכון, יעקב ניצל הזדמנות, אך האם זה היה צעד מוסרי? מסופקני. לא כך צריך אח להתייחס לאחיו, אך עובדה היא שכך היה.
"כאשר בודקים את תולדות העמים לומדים כמה מלחמות פרצו דווקא בין אחים."
מלחמות אחים בזיכרון ההיסטורי
יחסים בין אחים, מאז ומתמיד, הם עניין מסובך. הם חולקים את תשומת הלב של הוריהם. אבל האינטרסים שלהם לא תמיד מסתדרים, ואז פורצים סכסוכים, שבדרך כלל משאירים טעם רע. לא סתם בתולדות העמים, הסיפורים על מלחמות אחים, לא פשוטים. וכאשר בודקים את תולדות העמים לומדים כמה מלחמות פרצו דווקא בין אחים. הרבה פעמים זה נגמר בפילוג. בזיכרון ההיסטורי אנו זוכרים שפעם הם היו ביחד, אך זה נגמר. אבל הרבה פעמים הפלג המנצח הוא זה שכותב את הנרטיב, שבעקבותיו אנו זוכרים איך "האח" ניצל את האח השני.
זכור לי שכאשר טיילתי בארה"ב, לפני הרבה שנים, וביקרתי בדרום ושוחחתי עם אנשים, ודברו על "מלחמת האחים" (civil war)עם טינה לצפון אך לא היו מעוניינים במדינה נפרדת, אלא ציינו "[ש]חבל שלא אנו ניצחנו". הדרומיים לא שכחו שהם "אחים" לצפוניים. גישה דומה מצאתי בכמה מדינות בדרום אמריקה, שאומנם נפרדו למדינות עצמאיות, אך זוכרים את המדינות השכנות, כאחיות, משום שיש להן מקור משותף אחד: רובן השתחררו מספרד. ולכן הם קוראים לדרום אמריקה – MADRE PATRIAׁׁׁׁ ׁׁׁׁ(אמא של האומה). כך האמונה היא שהן מדינות אחיות, אך הן לא יכלו להמשיך ביחד. ובפרשתנו הדבר בולט מאוד. היסטוריה משותפת היא דבר די מאחד, אך לא תמיד, ואז נפרדים.
היסטוריה משותפת שמביאה לפירוד מזכירה לנו את המוצא המשותף המחבר בין עמים, אפילו כאלו שהתפצלו מדינית.
שבת שלום,
הרב שמואל ראובן שיש
