בדבר התורה לפרשת השבוע, "נִצָּבִים-וַיֵּלֶךְ", לאה שקדיאל קוראת, באופן פוליטי, חברתי ומדיני, את הפיוט "אָמְנָם כֵּן יֶצֶר סוכֵן בָּנו", של יום טוב בן יצחק, המשובץ בתפילות לליל הכיפורים.
"זְכוּת אֶזְרַח / גַּם יִפְרַח / לְשׁוֹשַׁנָּה.
חֵטְא הַעֲבֵר / וְקוֹל הַגְבֵּר / מִמְּעוֹנָה: סָלַחְתִּי!"
אלה הן השורות המתחילות באותיות ז – ח בפיוט הנקרא על שם השורה הראשונה, "אָמְנָם כֵּן יֶצֶר סוכֵן בָּנו", המסודר כאקרוסטיכון של הא"ב, מאת יום טוב בן יצחק. הפיוט משובץ בתפילות לליל יום הכיפורים, וזהו המקור הקדום ביותר בשפה העברית שהצלחתי לגלות בו מופיע הביטוי "זכות אזרח". המשמעות שונה לחלוטין מן המובן העכשווי של ביטוי זה:
ראשית, ה"אזרח" הוא הכינוי של חז"ל לאברהם אבינו (תלמוד בבלי, בבא בתרא דף ט"ו עמוד א), על סמך הכתוב בישעיה מ"א ב, "מי העיר ממזרח צדק", פסוק שהם דורשים (לא לפי הפשט כמובן) כמתייחס לאברהם, אותו העיר הקב"ה ללכת ממזרח מערבה, אל ארץ כנען, כדי לצוות לבניו ולביתו אחריו לשמור דרך ה' על ידי עשיית "צדקה ומשפט" (בראשית י"ח י"ט). ה"צדיק" מ"מזרח", אם כן, מקבל כאן תואר של "אזרח", ההיפך הגמור ממה שאמר הוא על עצמו, "גר ותושב" (בראשית כ"ג ד). הוא פעל להפצת דרכו בעולם על ידי "הגירה" ו"מגורים" זמניים, על ידי "ישיבה" בלבד בכל מקום, גם כאשר ידע כי המקום בו הוא "יושב" נכלל בארץ אשר הובטחה לזרעו אחריו. אבל לזרעו הרי הובטח שהם "יתאזרחו" בארץ, ישתרשו בה (כפי מובנו של השורש המקראי הזה), ולכן מגוייס גם אביהם הקדמון אל ה"אזרחות" הזאת. הוא אבי העם אשר יתאזרח וישתרש בארץ זו.
שנית, ה"זכות" הנזכרת כאן היא השם הטוב שצבר לו אברהם בספרי החשבונות של הקב"ה, בזכות מעשיו הטובים. החשבון שלו עומד על "זכות". אנו לעומת זאת, צאצאיו, עם ישראל, המכונים כאן "שושנה" על סמך הפירוש האלגורי לשיר השירים ("אני חבצלת השרון שושנת העמקים", אומרת האהובה, שיר השירים ב א), אנו מלאי חטא ועוון, והחשבון שלנו עומד על "חובה". אין לנו סיכוי לצאת זכאים בדין, אין אנו ראויים לסליחה, אלא אם כן יתחשב הקב"ה בחשבון ה"זכות" של אברהם, אלא אם כן תעמוד לנו "זכות אבות". אנו מתחננים איפוא למחילה, להעברת חטאינו מלפניך, א-להים, על סמך זכותו של אברהם אבינו. החשבון שלו בבנק הוא אשר יערוב לחשבון שלנו, ובזכותו אנו מבקשים אשראי לעוד שנת חיים…
האזינו: "אָמְנָם כֵּן יֶצֶר סוכֵן בָּנו", של יום טוב בן יצחק, המשובץ בתפילות לליל הכיפורים
וכדי להתאים את "זכות האזרח" הזאת לימינו ולמקומנו, עלינו לעבור מהפך בכל הקשור למשמעותה של כל אחת משתי המילים הטעונות הללו.
ראשית, הבה נזכור כי התורה מכינה אותנו לקראת חיינו כאזרחים בארץ הזאת תוך כדי אזהרה מתמדת לא לשכוח את הגרים והתושבים, שהרי אנו עצמנו חווינו את הפגיעוּת של חיי הגר בהיותנו במצרים: "וכי יגור איתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר איתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים (ויקרא י"ט ל"ג-ל"ד, למשל). יותר מזאת, התורה עצמה גורסת כי הארץ בעצם שייכת רק
לא-להים, וכי כולנו בעצם רק "גרים ותושבים" עליה (ויקרא כ"ה כ"ג). מצב הגֵרות איננו איפוא רק זיכרון היסטורי האמור להזין עמדה ערכית של אמפתיה כלפי האחר אשר בתוכנו; מצב הגֵרות הוא למעשה מצב קיומי קבוע שאינו חולף גם כאשר נדמה לנו כי אנו שקועים ב"אזרחות" מושרשת היטב ובלתי ניתנת עוד לעקירה. ראיית האחר אשר עימנו משליכה על ראייתנו את עצמנו. אין אנו רשאים לדבוק בדיכוטומיה גמורה של "אני אזרח" לעומת "האחר הגר"; גם אנו וגם האחרים הופכים לשותפים בחברה אשר האזרחות בה מכילה גם את הגֵרות. לדעתי, תודעה זו מאפשרת לנו, ומחייבת אותנו, לחלוק את כל הזכויות השופעות עלינו מכוח אזרחותנו בארץ עם כל יושבי הארץ. זו המשמעות בימינו של "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגֵר הגָר איתכם" (במדבר ט"ו ט"ז). מושג האזרח המודרני, איפוא, איננו מתבסס עוד רק על החקלאי הילידי בחברה שבטית מתבדלת, הוא מושתת דווקא על הראייה האינקלוסיבית של כל בני האדם באשר הם, ולכן הוא נגזר בשפות אירופיות ממושג העירוניות (למשל, citizen), הקהילה המתקבצת לפעולה על סמך העדיפות העקרונית של הטוב המשותף על פני ההבדלים במוצא האתני של כל בניה ובנותיה. ה"פּוֹליס" שייך ל"דֶמוֹס" ולא ל"אֶתְנוֹס", ולכן גם במדינת הלאום המודרנית ה"פוליטיקה" היא "דמוקרטית" ולא "אתנוקרטית".
שנית, גם מושג ה"זכות" משתנה, מן הדימוי של צבירת מעשים טובים בחשבון כתנאי הכרחי לכל תועלת שיכול האדם להפיק בחייו – למשהו הפוך לגמרי, למשל בניסוח הבהיר של הצהרת זכויות האדם האמריקאית – לכל בני האדם באשר הם יש זכויות שאינן ניתנות לשלילה. כי כולנו נבראנו בצלם א-להים, באותו הצלם, ולכן שווים בזכויות הללו. הזכות לחיים, הזכות לחירות, הזכות לזהות אישית וגם קבוצתית, הזכות למים, הזכות למחסה, הזכות לחינוך, הזכות להקמת משפחה, הזכות להזדמנויות שוות בחיים. אף אדם אינו צריך "להרוויח" את הזכויות הללו, הן שלו מלכתחילה, ואיש אינו רשאי לשלול אותן ממנו. ואחת מזכויות האדם הבסיסיות היא הזכות לאזרחות, כלומר הזכות להיות סובייקט פוליטי פעיל המשתתף בניהול ובהנהגה של מדינה כלשהי.
לאה שקדיאל. מקור: יוטיוב
השושנה שלנו אם כן יכולה ליהנות מכל טוב המדינה שלה, מדינת ישראל, אבל אין היא רשאית להתעלם מן החובה להיות ראויה לזכותו של אבי האומה, האזרח שהעיר ממזרח צדק. מדינת ישראל תשגשג רק אם תדע לעשות צדקה ומשפט גם עם הפלסטינים החיים עימנו ולצידנו.
"זְכוּיוֹת אֶזְרַח / פָּרְחוּ בְּתַשַׁ"ח / לַשּׁוֹשַׁנָּה
וְיֵשׁ מָקוֹם / לְעוֹד לְאוֹם / בִּמְעוֹנָהּ
אִם תִּתְנָעֵר / מִדִּיכּוּי עַם אַחֵר / – חֵטְא אֲסוֹנָהּ –
גַּם אַתָּה תִּשְׁמַע קוֹלֵנוּ / וּתְשִׁיבֵנוּ : סָלַחְתִּי!"
שבת שלום,
לאה שקדיאל
לאה שקדיאל, ירוחם, חברת הנהלת "עוז ושלום", תנועת השלום הדתית בישראל, ערה"ש תשע"ח
מילות הפיוט:
אֱ-להֵינוּ וֵא-להֵי אֲבותֵינוּ:
אָמְנָם כֵּן. יֶצֶר סוכֵן. בָּנוּ:
בָּךְ לְהַצְדֵּק. רַב צֶדֶק. וַעֲנֵנוּ. סָלַחְתִּי:
גְּעל מְרַגֵּל. וְגַם פַּגֵּל. סִפְּרו:
דּוד שׁואֵג בְּקול. יִתֵּן קול. דְּבָרו. סָלַחְתִּי:
הַס קַטֵּגור. וְקַח סַנֵּגור. מְקומו:
וִיהִי ה' לְמִשְׁעָן לו. לְמַעַן נָאֳמו. סָלַחְתִּי:
זְכוּת אֶזְרַח. גַּם יִפְרַח. לְשׁושַׁנָּה:
חֵטְא הַעֲבֵר וְקול הַגְבֵּר. מִמְּעונָה. סָלַחְתִּי:
טוב וְסַלָּח. מְחַל וּסְלַח. אֲשָׁמִים:
יָהּ הַקְשֵׁב. וְגַם הָשֵׁב. מִמְּרומִים. סָלַחְתִּי:
כְּאֵב תַּחְבּשׁ. וּבְצוּל תִּכְבּשׁ. עֲונִי:
לְךָ תְהִלָּה. אֱמר מִלָּה. לְמַעֲנִי. סָלַחְתִּי:
מְחֵה פֶשַׁע. וְגַם רֶשַׁע. בְּנֵי בְרִית:
נְהג חַסְדֶּךָ. כֵּן הודֶךָ. לִשְׁאֵרִית. סָלַחְתִּי:
סְכות רַחֲשִׁי. וְגַם לַחֲשִׁי. תִּרְצֶה:
עָון נושֵׂא. לְמַעַנְךָ עֲשֵׂה. וְתִפְצֶה. סָלַחְתִּי:
פְּנֵה לְעֶלְבּון. מְקום עָון. לְהָשִׂים:
צַחַן הָסֵר. וְגַם תְּבַשֵּׂר. לְבָךְ חוסִים. סָלַחְתִּי:
קולִי שְׁמַע. וּרְאֵה דֶּמַע. עֵינִי:
רִיב רִיבִי. שְׁעֵה נִיבִי. וַהֲשִׁיבֵנִי. סָלַחְתִּי:
שֶׁמֶץ טַהֵר. כְּעָב מַהֵר. כְּנֶאֱמַר:
תִּמְחֶה פֶשַׁע. לְעַם נושַׁע. וְתאמַר. סָלַחְתִּי:
