מקור התמונה: אתר חב"ד נס ציונה
הדיון התקשורתי שמובילים קרן נויבך ורן רזניק על האשפוז בבידוד, העלה לרב עדית לב, זיכרון של סיפור כאוב ממרכז הזכויות בחדרה, על אישפוז בכפייה של קטין.
לפני מספר שנים אחד הילדים, שהיה בכיתה ג', ושסייענו לאימו הגיע לפתע לאשפוז פסיכיאטרי כפוי. ההודעה הראשונה הגיעה ממתנדבת שלנו, ביום שישי בבוקר. באותו שישי הייתי במסיבת קבלת ספר תורה של בתי האמצעית – ולא עניתי. המתנדבת התקשרה שוב ושוב עד שעניתי ואז סיפרה לי שהילד נעלם. אימו לא דוברת עברית, רק ספרדית, ויכולתי לתקשר איתה רק דרך המתנדבת. זה לקח זמן עד שהצלחתי להבין שהאמא והילד, ביחד עם עובדות סוציאליות, הגיעו ביום קודם לבדיקה פסיכיאטרית של הילד. ושממנה הילד, שגר בחדרה, נלקח לאשפוז כפוי בנס ציונה.
הילד אושפז ביום חמישי, יום אחרי ראש השנה, ושוחרר 3 ימים אחרי סוכות. האשפוז היה בכפייה, אך לאחר מספר ימים כשהובהר לאם שהילד לא ישוחרר, היא הסכימה לאשפוז, ואז גם עו"ד מהסיוע המשפטי יצא מהתמונה. בשבוע האחרון לאשפוז, הילד שוחרר לחופשה של 4 ימים בביתו, והוכרח לחזור לבית החולים לאשפוז ולמחרת שוחרר סופית.
בסך הכול, האשפוז נמשך 22 ימים, מתוכם הילד שהה בבית החולים 18 ימים. 11 ימים היו ימי שישי, שבת, חג או חול המועד, שבהם נאמר לנו מפורשות, על ידי צוות המחלקה, שאין הסתכלות פסיכיאטרית. חצי מזמן האשפוז – היה למעשה זמן מבוזבז, וברובו חויב הילד לשהות במחלקה פסיכיאטרית. במקביל מחלקת הרווחה בעירייה נמצאה בחופשה, לאורך רוב האשפוז, לאימו לא היה שום מענה וסיוע ממערכת ממשלתית. מכתב השחרור אמר שאין צורך בטיפול פסיכיאטרי לילד ושהוא שולח אותו לביתו, ללא כל סיוע לו, או לאימו – לאחר האשפוז הטראומתי.
בסיום ההסתכלות (שבשל החגים לקחה כמעט חודש) הילד הוחזר הביתה ללא שום סיוע מקצועי. אף אחד לא טרח להכין אותו לחזרה לבי"ס אחרי חודש של היעדרות שכזו. אף אחד לא סייע בקבלת טיפול נפשי לילד ברגע שהוא שוחרר מאשפוז, למרות שזו הייתה ההמלצה המשמעותית בדו"ח השחרור.
"בסיום ההסתכלות (שבשל החגים לקחה כמעט חודש) הילד הוחזר הביתה ללא שום סיוע מקצועי. אף אחד לא טרח להכין אותו לחזרה לבי"ס אחרי חודש של היעדרות שכזו. אף אחד לא סייע בקבלת טיפול נפשי לילד ברגע שהוא שוחרר מאשפוז, למרות שזו הייתה ההמלצה המשמעותית בדו"ח השחרור.". צילום: אילוסטרציה
ממרחק הזמן אנסה להתמקד בבעיות שהסיפור הזה העלה אז. לצערי אני מאמינה שבעיות אלו רלוונטיות גם היום:
- מכשול השפה – במהלך היום שנגמר באשפוז, הילד לא היה עם המשפחה, ולא עם אף אדם שמדבר ספרדית, או שיכול לתקשר עם אימו. בנוסף, אימו הייתה נוכחת נפקדת כל אותו יום, ובסופו של יום גם לא הבינה מה קרה לילד שלה, למה לקחו אותו, ומה יקרה עכשיו. היא רק ידעה שהוא רחוק ממנה.
- נעדרה שיחה עם אם הילד – רק היום, ממרחק הזמן, הבנתי שעוד חלק היה חסר שם ביום הזה: חלק מאבחון של ילד, הוא שיחה עם ההורים. אבל אי אפשר היה לדבר עם אימו ביום הזה, אז גם החלק הזה לא נעשה. אולי אם היו מדברים איתה ישירות, האשפוז הזה היה נמנע?
- מכשול המיקום – בזמנו אשפוז כפוי של ילדים נעשה בשני בתי חולים בישראל: "המרכז הרפואי לבריאות הנפש באר יעקב – נס ציונה" ו"איתנים" בירושלים. הילד אושפז בנס ציונה. להגיע לבי"ח בנס ציונה זה כמעט בלתי אפשרי בתחבורה ציבורית. זה בלתי אפשרי לאימו, שהיא אישה נכה שלא יכולה לצעוד הרבה. וזה בלתי אפשרי כלכלית לאימו – אישה שחיה אך ורק מקצבת נכות. על כל אלו מתווספת העובדה שאימו הינה עולה חדשה – שלא מכירה את ישראל ולא יודעת עברית. אנחנו גייסנו מתנדבים שילוו אותה בתחבורה ציבורית. בנוסף, גייסנו תרומות לממן את הנסיעות ואת המוניות בשלב שבין תחנת הרכבת ברחובות למחלקה. ועם כל זה היא ראתה את בנה פעם בשבוע. אף גורם ממשלתי לא חשב שזו אחריותו לסייע לה לראות את בנה.
- היעדר הסתכלות פסיכיאטרית בחגים – הילד היה מאושפז לאורך חג הסוכות, ולאורך כל ימי החג לא בוצעה הסתכלות, כך אמר לי אחד הרופאים. הילד שוחרר לחופשה בחלק מהחג .
- תחושת חוסר היכולת – אימו ויתרה על המאבק כנגד הרשויות על עצם האשפוז, ברגע שהוצע לה לבטל את האשפוז הכפוי ולהמשיך אותו באישורה. הרשויות הבהירו לה, שהם ילחמו על המשך האשפוז והיא לא האמינה בכוחות שלה להלחם באשפוז עצמו.
- היעדר סיוע מיקצועי בזמן החזרה לבית – בסיום ההסתכלות (שבשל החגים לקחה כמעט חודש) הילד הוחזר הביתה ללא שום סיוע מקצועי. אף אחד לא טרח להכין אותו לחזרה לבי"ס אחרי חודש של היעדרות שכזו. אף אחד לא סייע בקבלת טיפול נפשי לילד ברגע שהוא שוחרר מאשפוז, למרות שזו הייתה ההמלצה המשמעותית בדו"ח השחרור. בסיוע מרכז הזכויות שאנו מפעילים בחדרה – הילד טופל פסיכולוגית. הטיפול התחיל חודשים אחרי האשפוז.
עד היום לא ברור לנו מה קרה באותו יום שהוביל לאשפוז של הילד, ההשלכות של האשפוז היו ברורות לנו מאוד. גם היום אין לי ספק שאם היה מדובר באישה שיודעת עברית, שלא חיה בעוני, ושיש לה מערכת תמיכה משמעותית יותר, הילד הזה לא היה מגיע לאשפוז כפוי בבי"ח פסיכיאטרי. לצערי לא היה לנו את הכוחות להשקיע בשינוי מדיניות שקשורה בהיבטים השונים שעלו באותו חודש – ואני מאמינה שמאז משהו משמעותי השתנה .
גם כאן הגיע הזמן לאמץ לעצמנו את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ולהסתכל על כל אדם – גם על מי שחי בעוני כאדם שווה ובעל זכויות, ולהקפיד הקפדה יתרה בשמירה עליהן.
הרב עדית לב
