בתמונה: מפת "פלשתינה" של אורטליוס, 1570. מקור: ויקיפדיה.
בדבר תורה לפרשת השבוע "שֹׁפְטִים," של הרבה דליה מרקס, אנו לומדים על הרעיון שהאל עצמו הוא הנחלה של הלוויים. הציוריות המיוחדת של הביטוי "ה' הוא נחלתו" ובגלל הנחמה והעדנה הגנוזות בו, הביאו את בעלי התפילה להשתמש בו. הוא נבחר לתאר את תקוותיהם של החיים לגורלם של המתים ומצא את מקומו בתפילת 'אל מלא רחמים' ובשירה של המשורר יהודה עמיחי. ובתוך כך, הרבה מרקס מלמדת אותנו כיצד התפילה מצטטת מן התורה ובמקביל השירה מצטטת מן התפילה.
בפרשת השבוע אנו למדים שהלוויים אינם לא מקבלים נחלה בארץ, כשאר השבטים אלא "אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן" (דברים יח,1). הלוי ישכון במקדש ויתכלכל בו, ועל כן, "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ" (פס' 2). התורה אינה אומרת שהלוי ישכון עם האל, או בביתו, אלא שהאל עצמו הוא נחלתו. במילים אחרות, הלוי גר כביכול בתוך הקב"ה. לשון זו אינה יוצאת מידי פשוטה.
לעומת מה שקראנו בספר "במדבר" על נוכחותו של האל בארץ: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְרָאֵל" (לה, 34), בספר "דברים" דימוי האל הוא לרוב טְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִי, האל מביט בעולם מבחוץ: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָנָה" (יא, 12). על המתח הזה נאמר בשם ר' אמי: "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו 'מקום' שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט). על כן, הקביעה שה' הוא נחלתו של הלוי, של זה שנקרא לשרת בקודש ואין לו נחלה פיזית משלו, מרתקת ומעוררת מחשבה.
הציוריות המיוחדת של הביטוי "ה' הוא נחלתו" ובגלל הנחמה והעדנה הגנוזות בו, הביאו את בעלי התפילה להשתמש בו. הוא נבחר לתאר את תקוותיהם של החיים לגורלם של המתים ומצא את מקומו בתפילת 'אל מלא רחמים'. את השורות הבאות אקדיש להבנת מטבעות לשון אחדים מן התפילה הזו, ואראה כיצד התפילה מצטטת מן התורה ובמקביל השירה מצטטת מן התפילה.
תפילת אל מלא רחמים במחזור אלטונה מ-1744. מקור: ויקיפדיה
מן התורה לתפילה
'אל מלא רחמים', תפילה האשכבה האשכנזית, חוברה, ככל הנראה, בעקבות פרעות ת"ח ות"ט (אוקראינה, 1648-9). הנה נוסח התפילה (בלשון זכר), הביטויים שיידונו כאן מודגשים בה:
אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים
הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל (או תַּחַת) כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה [א]
בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים [ב]
לְנִשְׁמַת _____ שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ […].
בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ,
לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו [ג] לְעוֹלָמִים
וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים [ד] אֶת נִשְׁמָתוֹ
ה' הוּא נַחֲלָתוֹ [ה] וְיָנוּחַ בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ. וְנֹאמַר אָמֵן.
- א – 'אל מלא רחמים' היא תפילה מאוחרת למדי ונפוצה בקהילות ישראל לפני שזכתה לגיבוש סופי, יש בה כמה חילופי נוסח. המוכר שביניהם הוא בפתיחתהּ: "אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על [נוסח אחר – תחת] כנפי השכינה". אף על פי שמדובר כאן בחילוף פשוט של מילת יחס ('על' או 'תחת'), התמונה שנוצרת בשתי הקריאות שונה לְמַדַּי, האם אנו מבקשים שהנפטר יינשא על כנפי השכינה, כבשירת האזינו: "יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים כו,יא וראו רש"י שם), או שהנפטר ימצא הגנה וחום תחת כנפי השכינה המגוננות (ושימו לב לקשר בין הביטויים רחמים ורחם). ביטוי זה לקוח מן המדרש המתאר את פועלו של אברהם בקירוב נכרים: "שהיה אברהם מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה" (מדרש תנאים לדברים ו, 5). מעניין לראות שהן בפסוק מדברים והן במדרש על אברהם מדובר על שמירת החיים על ידי הקב"ה, ללא קשר למוות או לאבלוּת.
- ב – הביטוי "כזוהר הרקיע מזהירים" לקוח מספר דניאל: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם: וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (יב, 3-2). זו אולי הפעם היחידה שמדובר במקרא על מה שנקרא מאוחר יותר "תחיית המתים". כותב התפילה האלמוני מצא לנכון להכליל את הפסוק בתפילה שעניינה הוא בקשת רחמים על הנפטר.
- ג – התקווה לשמירתו של הנפטר על ידי האל באה לידי ביטוי בלשון הציורית "יסתירהו בסתר כנפיו לעולמים" הלקוחה ממזמור תהלים: "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה" (סא 5). גם כאן, פשט הפסוק מדבר על שמירה והגנה בעולם הזה דווקא, אבל רש"י הבין את התיבה "עולמים" כמדברת על העולם הזה והבא, מה שהכשיר אותו להיכנס לתפילתנו זו.
- ד – הביטוי "יצרור בצרור החיים את נשמתו", מדבר מפורשות על עולם החיים. אביגיל מצליחה לשכנע בחכמתה את דוד המלך שלא ישמיד אותה ואת ביתה ואומרת לו: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שמואל א כה, 29). רבי אליעזר מביא אותו כאסמכתא לכך ש"נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד" (בבלי שבת קנב, ע"ב) ומכאן ואילך הביטוי "צרור החיים" משמש בהוראה זו, וכך כנראה הגיע גם לתפילה.
- ה – "ה' הוא נחלתו" המופיע בפרשתנו, אף הוא עניינו בחיים בעולם הזה וברווחתם של הלווים אבל גם בביטוי זה נעשה שימוש לתאר את מצבו של הנפטר. עתה, משאין לו נחלה בעולם הזה, ה' הוא נחלתו. דימוי האל מלא הרחמים המגונן והמרחם, שהוא עצמו מקום משכנו, נחלה שברשותו של המת, הנו רב עוצמה ומאתגר מבחינה תיאולוגית.
תפילות ישראל בדרך כלל אינן עוסקות בשאלות של מה שמתרחש לאחר המוות, בעולם הבא, בגן עדן ובמה שמאחורי הפרגוד. עניינן של תפילותינו הוא החיים בעולם הזה. 'אל מלא רחמים' יוצא מן הכלל בעניין זה. נראה שהרצון לספק נחמה (ולוּ נֶחָמָה פּוּרְתָּא) לאבלים, גרם ליוצריה לעסוק במציאות שלאחר המוות. דרך ארוכה עשה הביטוי "ה' הוא נחלתו" מתיאור של חלקם של הלווים בעולם הזה לתיאור התקווה למנת חלקם של הנפטרים לעולם הבא.
חיים נחמן ביאליק. מקור: ויקיפדיה
מן התפילה לשירה
כשם שהביטוי המקראי "ה' הוא נחלתו" נשמר אבל משמעותו עברה מעתק סמנטי מהקשרו המקורי להקשרו הליטורגי, כך קרה בדורות האחרונים, שבהם מועתקים ביטויים ליטורגיים רבים להקשרים פואטיים מודרנים. הנה שתי דוגמאות להטמעת ביטויים מתפילת "אל מלא רחמים" בשירה העברית החדשה, באופן כזה שמשמעותם נשתנתה אבל חיותן נשתמרה.
ראשית, שירו הידוע של חיים נחמן ביאליק, שאותו חיבר באודסה בשנת תרס"ה הפותח במילים:
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
לשורות השיר הללו ניתנו פירושים רבים, לדעתי הן מבטאות יאוש מקוצר ידה של האהבה. הדובר אינו יכול לקוות שהנמענת תהיה אהובתו במלוא מובן המילה, היא יכולה לכל היותר להיות "אם ואחות". הוא מבקש את חסותהּ "הכניסיני תחת כנפך" (על פי הלשון בתפילתנו) אך אינו יכול לקוות לשותפות הדדית. יתר על כן, הגשמת האהבה אינה יכולה להתממש אלא במוות, שהרי אז נכנס האדם תחת כנפי השכינה. ניתן אמנם לטעון שביאליק לא התייחס לתמונה שבתפילה אלא לזו שבמדרש, דהיינו שהגרים נכנסים ומסתופפים תחת כנפי השכינה אבל גם מפירוש זה עולה תחושת זרוּת ויתמוּת שהאהבה אינה יכולה לה.
הדוגמה המוכרת השניה היא השימוש המתריס של יהודה עמיחי במילות תפילת האשכבה בשירו "אל מלא רחמים", והנה חלקו הראשון של השיר:
אל מלא רחמים
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם, ולא רק בו.
אני שקטפתי פרחים בהר
והסתכלתי אל כל העמקים,
אני שהבאתי גויות מן הגבעות,
יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.
הביטוי הליטורגי הופך בשירו של עמיחי לקריאת תיגר כלפי האל, שהוא "מלא רחמים", כלומר, נוצר את רחמיו לעצמו ואינו מגלה אותם בעולמו. שירו של עמיחי המתאר חוויה מאד ישראלית, חייל המספר על תוצאות קרב קטלני שהשתתף בו, משקף בה בשעה ריחוק וקרבה, ניכור מן המסורת וגעגוע אליה ומוכיח מעל הכל, שגם כשאדם מישראל רוצה להביע כעס ואולי חוסר אמונה, הוא נזקק לשפה יהודית פנימית. חוקר הספרות ד"ר אריאל הירשפלד כותב בעניין זה:
[העניין הדתי] הוא אחד מענייניה המרכזיים [של הספרות העברית], אם לא העניין המרכזי שלה בה"א הידיעה. האמונה, תכניה והלבטים שבה, נוכחות האל, דרכי המגע עמו וצורות התגלותו בעולם, בחיי היחיד והכלל, החוויה הדתית, המיסטית והלא-מיסטית, אהבת האל, הם ענייניהם של הדפים הגדולים, המכריעים ביותר, בכתביהם של ביאליק, עגנון, גרינברג, אלתרמן, בת-מרים, יזהר, גלבע, עמיחי, גורי, זך, הורביץ, וולך, לסקלי, לאור, קפלון, פדיה… ("השירה העברית והיצר הרע", תרבות וספרות, הארץ, 5.6.2004)
זכינו לחיות בדור שבו שפת אבותינו ואמותינו היא נחלתנו. ללא יחס חי לעברית, לא היו יכולים ביאליק ועמיחי לכתוב את שיריהם. היותה של העברית שפה חיה ובועטת, דורשת מאיתנו, הישראלים, התמודדויות מיוחדות בבואנו אל מסורת עמנו, התמודדות שנחסכה (או נחשֹכה) מן הדורות הקודמים, שהשפה לא הייתה שגורה בפיהם כשפת דיבור.
מי ייתן שימתקו מילות התורה והתפילה שבפיותינו, שיִפרו וירבו ויעשו פירות טובים וראוים.
שבת שלום,
הרבה ד"ר דליה מרקס
הרבה ד"ר דליה מרקס הינה פרופ' חברה לליטורגיה ומדרש, היברו יוניון קולג', ירושלים.
