פרשת השבוע "פנחס": להיות מלא בנבואות חורבן ואהבה ›

ירמיהו, מבכה את חורבן ירושלים. ציור של רמברדנט. 1630. Rembrandt [Public domain], via Wikimedia Commons

התקופה הזאת בין צום י"ז תמוז ותשעה באב היא זמן של מנהגי אבלות במסורת היהודית, תקופה של אבל על חורבן בית המקדש ואיבוד העצמאות בעת העתיקה. אך הזמנים השתנו ואתם השתנו הרלבנטיות והיחס לאותם מנהגים. ובכל זאת הקריאות מהנביאים במהלך אותם שלושה שבועות נראות לצערינו רלבנטיות כתמיד. ברצוני לשתף אתכם בדבר תורה קצר ששמעתי באחרונה לקראת סוף הצום מפי ידידי הרב איתן כאדן.

הנביא ירמיהו אל מול הנביא אליהו

הרב כאדן התמקד בנביא ירמיהו, שמדבריו אנו קוראים בהפטרה לשבת, בבתי הכנסת, וששוב אנו שומעים ממנו, גם בשבת הבאה לאחר מכן. הוא אפיין אותו כגיבור, ואוהב גדול של עמו. הוא השווה בינו לבין הנביא אליהו אשר התייאש אחרי הנבואה וההצגה  הדרמטית בהר הכרמל, אל מול נביאי הבעל. אליהו ברח, לא רק כי פחד מהמלכה איזבל הרצחנית, אלא גם נטש את המשימה שניתנה לו. אליהו פנה אל האל בייאושו ובקש להשתחרר ממשימת הנבואה. ה' הסכים לכך והחליפו בתלמידו אלישע.

ירמיהו לעומת זאת – כפי שאנו קוראים השבת – שהיה בתחילה מאד מהוסס באשר למשימה הנבואית להיות "נביא זעם", מיישם את את תפקידו עד הסוף המר. הרב כאדן ציין את אהבתו הגדולה של ירמיהו לעם, על אף כל הייסורים שעבר. הרב כאדן הדגיש את הויכוח בין הנביא ירמיהו לבין נביא השקר חנניה. בויכוח הזה ירמיהו מביע את תקוותו שדבריו האופטימיים של חנניה יתקיימו. ירמיהו אף פעם לא וויתר על התקווה לתשובת העם וחזרתו מהדרך הרעה.

החוקר והרב האמריקאי הגדול, פרופסור אברהם יהושע השל, גם מתיחס לפרשה הזאת בספרו "הנביאים". וכך הוא כותב על הנביא ירמיהו:

"הוא היה אדם מוצף בסימפטיה לאלוהים, וגם סימפטיה לאדם. כאשר הוא עמד לפני האל הוא התחנן בשם האל וכאשר הוא עמד מול האל הוא התחנן בשם העם. נבואת האסון הייתה מנוגדת לרגשותיו האישיים. כאשר נביא השקר חנניה חזה שתוך שנתיים  אסירי ציון, יחד עם כלי המקדש יוחזרו לירושלים, ירמיה הנביא מגיב כך:

"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְהֹוָה יָקֵם יְהֹוָה אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְהֹוָה וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:" (ירמיהו כ"ח, ו') (הרב השל, "הנביאים", עמ' 121-122).

הרב השל אומר על ירמיהו כי מילותיו מלאות במה שהוא מכנה "הפתוס האלוהי". ומוסיף, שלפעמים קשה להבחין בין אהבתו של הנביא את עמו, לבין זו של האל. הוא טוען שהנביא ירמיהו שנא את משימתו הנבואית. לנשמה מלאה אהבה שכזאת, היה נורא קשה להיות נביא זעם מלא ביקורת. הרב השל שואל, לאיזה "פרסים ושבחים" (באירוניה כמובן) ירמיהו זכה תמורת נשיאת העול הכבד הזה? (הנביאים, עמ' 199)

משימתו של ירמיה היתה בלתי אפשרית בעליל (mission impossible) אבל הוא היה יציב ונאמן לה עד הסוף. ולמרות הכל, הנביא ירמיהו אחז תמיד בתקווה הגדולה לישועת העם ובכך לסמן את הדרך לישועת האנושות כולה. הכל היה תלוי בתשובה של העם.

בהפטרת השבת נאמר לנו שמשימת ירמיהו הייתה:

"רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ | הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת

 לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:" (ירמיה, א, י')

אנחנו, ברבנים למען זכויות האדם, יכולים ללמוד מדברים אלה, וגם מהוראתו של הרב השל, שמשימתנו חייבת להיות לעבוד מתוך אהבת העמים, ולא רק לבקר ולהצביע על אי-צדק בנאמנות לדבר ה'. חשוב ביותר שבמקביל לביקורת, גם נבנה וננטע תקווה לעתיד טוב יותר לכולם.

שבת שלום!

הרב יחיאל גריינימן

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם

• האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע