בתמונה: מתקן המעצר בגואנטנמו – מתוך ויקיפדיה
איך הפרת זכויות אדם מתדלקת את הטרור והאלימות – סקירה של עשרות מחקרים ומקרים מהעולם
לקיומה של תופעת הטרור יש סיבות רבות, אך יש גורמים מרכזיים שמעודדים את התרחבותה. גוף עצום של מחקרים, שנסקור מטה, מלמד על קשר בין שיעורים גבוהים של טרור בחברה נתונה להיעדר זכויות אזרחיות, להיעדר דמוקרטיה, להפרת זכויות אדם ולסכסוכים לאומיים. חלק מהסיבות לטרור לא קשורות כלל לזכויות אדם או הפרתן, אבל הפרה של זכויות האדם תורמת, לפי מחקרים רבים, להרחבת תופעת הטרור – להפיכתה לעממית ונפוצה. שיפור מצב זכויות האדם לא מבטיח את חיסול תופעת הטרור, אבל מאפשר את צמצומו והגבלתו. אם כן, הפרת זכויות מחריפה בעייה שניתן לצמצם, ובכך מגבירה את פוטנציאל קורבנות הטרור. נפתח בסקירה של עיקרי הספרות המחקרית בתחום:
סקירת הקשר בין הפרת זכויות להיקף האלימות והטרור:
סקירת הספרות המחקרית על אודות הקשר בין מצב הזכויות להיקף הטרור:
עד כה הפרויקט המחקרי השאפתני והמקיף ביותר על הטרור בעולם, שמעודכן כל שנה בשנים האחרונות, נערך על ידי מכון המחקר Institute for Economics and Peace (מכון מחקר אוסטרלי-אמריקאי) במסגרת פרויקט Vision of Humanity. הדוח על הטרור הגלובאלי ל-2016, המתבסס על מסד הנתונים מהגדולים ביותר בתחום, קובע בין היתר כי [עמ' 70-69]:
- ישנו קשר בין שיעור טרור גבוה להפרות של זכויות אדם וקווי מדיניות הפוגעים בקבוצות דתיות.
- 93% ממקרי הטרור בעולם בין 1989 ל-2014 אירעו במדינות בהן היה אחוז גבוה של מה שהם מגדירים כטרור מצד המדינה: הוצאות להורג ללא משפט, כליאה ללא משפט, עינויים וכו'. במקרים רבים הצעדים האלימים הללו לא באו רק כתגובה לטרור, הן גם קדמו לו. אם כי סביר כי מתקיים היזון-חוזר בין שתי התופעות – האחת מזינה את השנייה – כך כותבים בדוח.
- 90% מאירועי הטרור ארעו במדינות שכבר יש בהן סכסוכים אלימים מעבר לטרור עצמו.
- רק 0.5% מאירועי הטרור ארעו במדינות שאין בהן לא סכסוכים אלימים ולא טרור מצד המדינה על רקע פוליטי.
- מקרב המדינות המפותחות (OECD) טרור נוטה יותר להכות במדינות הסובלות מהיעדר אפשרויות כלכליות ואבטלה גבוהה של נוער וצעירים, אמון נמוך בדמוקרטיה הנציגותית ובתקשורת, וגישה רבה לנשק לצד שיעור פשיעה גבוה.
- בכלל המדינות, שיעור הטרור הגבוה קשור למידת הקבלה של זכויות האחר ולטיב היחסים בין הקבוצות באוכלוסיה.
מחקרים בולטים נוספים על הקשר בין שיעור הטרור להפרת זכויות:
מחקר זה חוקר טרור ברמת המדינה – להבדיל מטרור בינלאומי – ומלמד כי ארצות עניות אינן נוטות יותר לטרור. המרכיב שמסביר את התרחבות או הצטמצמות תופעת הטרור הוא הרכיב של החופש הפוליטי במדינה. אך גם זאת לא בצורה רציפה: מדינות אם חופש פוליטי אפסי ומדינות אם חופש פוליטי רב, סובלות במידה פחותה מטרור. דווקא המדינות שנוטות לפגוע בחופש הפוליטי, אך לא באופן קיצוני, סובלות מטרור בצורה החריפה ביותר. מכאן שמדינה שמבקשת להיות (ולהראות) כדמוקרטיה, אך לא מכבדת זכויות אדם לפחות בחלק משטחה, תיהיה חשופה בצורה הקשה ביותר לסכנת הטרור. המחקר מבוסס על מסד נתונים נרחב – World Market Research Center’s Global Terrorism Index.
"Toward a democratic civil peace? Democracy, political change, and civil war, 1816–1992." Hegre, Håvard et al. 2001. American Political Science Association. Vol. 95. No. 01.
מאמר זה עוסק באלימות פוליטית (אלימות על רקע אידיאולוגי) ומלחמות אזרחים, הכוללות גם פעולות גרילה וטרור. שוב מאשש המאמר את הקביעה כי משטרי ביניים – כאלו שאינם משטרים טוטליטריים לחלוטין, אך אינם מעניקים חופש פוליטי מלא – הם המשטרים שהכי נוטים לסבול מאלימות פוליטית, טרור ומלחמות אזרחים. דמוקרטיות יותר יציבות ממשטרים טוטליטריים, שבתורם יותר יציבים ממשטרי ביניים.
כדי להיות הוגנים, ישנם גם מחקרים שמייחסים ריבוי טרור דווקא לדמוקרטיות, אבל בחינה מעמיקה יותר של הנתונים – כפי שמבצע מחקר זה – מלמדת כי המדובר לרוב במשטרי מעבר, כלומר כאלו שרק עברו למשטר דמוקרטי. כך שנדמה שאלו בעיות מעבר יותר מאשר מאפיין של דמוקרטיות ותיקות.
לא עוני כשלעצמו; הפרת זכויות אדם, היא שמעלה את שיעור הטרור:
בניגוד למיתוס הרווח בחלק מהדיון הציבורי ואף בקרב קהילת זכויות האדם, שני המחקרים מטה (הכוללים גם נתונים על מחבלים פלסטינים) מוצאים כי עוני ובערות לא מעלים את שיעורי הטרור, אולי אף להפך: הטרוריסטים נוטים להיות משכילים (אם כי גם לתוכן ההשכלה יש משמעות) בני המעמד הבינוני ומעלה, כמו רוב הפעילים הפוליטיים בכלל. הטרור נתפש לפי מסגרת זו כתגובה פוליטית למה שנחווה כהשפלה מתמשכת במישור הפוליטי, הצומחת במדינות ואזורים בהם קיימות הפרות של זכויות האדם (לפחות לטענת המאמר הראשון). אם כן, שיפור כלכלי כשלעצמו לא בהכרח ישפיע על שיעור הטרור. אם זאת, המאמר השני גורס כי ייתכן שהרעת תנאים כלכליים לאנשים מבוססים עשויה לדחוף אותם לטרור:
המחקר מטה מבקש לטעון שאי-שיוויון כלכלי – להבדיל מעוני – וכן מידת הייצוגיות של קבוצות בהליך הפוליטי משפיעים על אלימות על רקע אידיאולוגי, כולל טרור. כלומר אם קבוצה מסויימת באוכלוסייה סובלת בכללותה מנחיתות כלכלית ותת-ייצוג בממסד, היא עשויה להיות בעלת נטייה מוגברת לטרור, הגם שמבצעי האלימות הספציפיים אינם בהכרח עניים:
סכסוכים מעלים את שיעור הטרור; אך כך גם תהליכי שלום, בטווח הקצר:
ראינו כבר מעלה כי סכסוכים מעלים את שיעור הטרור. אלא שבטווח הקצר גם תהליכי שלום עשויים להעלות את שיעור הטרור משום שגורמים קיצוניים ירצו לחבל במה שהם רואים כנתיב לפשרות לא מקובלות, או הסדר שיהפוך אותם ללא רלוונטים. בישראל חווינו זאת סביב הסכמי אוסלו. זה מקל על מתנגדי הפיוס להציג הליכי שלום כסיבה לטרור, להבדיל מתגובת נגד, ייתכן שזמנית. המחקר מטה מסכם את הממצאים הנוגעים לסוגיה:
מאבק בטרור הכולל הפרות של זכויות האדם, הרג נרחב וענישה קולקטיבית, עשוי להגביר את הטרור:
לאורך ההיסטוריה יש כמה דוגמאות לדיכוי יעיל של טרור באמצעים של התנהלות צבאית אגרסיבית; לעיתים אף כזו הכוללת פגיעה מאסיבית בחפים מפשע והפרת זכויות. אך דיכוי אגרסיבי הוא הימור שיכול לצאת משליטה ולפגוע יותר בצד המדכא (למשל סוריה של אסד לפני שרוסיה ואיראן נחלצו להצלתה). בנוסף ההצלחה בדיכוי האלימות איננה בהכרח ארוכת טווח (כך למשל חווינו חזרה של טרור צ'צ'ני ברוסיה גם אחרי המלחמה האכזרית), ודווקא בדוגמאות היותר מוצלחות לדיכוי ישנם גם ויתורים רבים ומהלכים לקראת האוכלוסייה לצד מהלכים צבאיים (כך למשל אירע סביב סיום ההתקוממות של המוסלמים האלבנים במקדוניה) או שמתקיים שיתוף פעולה עם כוחות פוליטיים\צבאיים בתוך האוכלוסייה המתקוממת (למשל התיאום הביטחוני עם הרש"פ אחרי מבצע "חומת מגן").
מבצעי דיכוי "מוצלחים" כרוכים לעיתים קרובות במידה קיצונית של הפרת זכויות אדם ולעיתים גם סנקציות בינלאומיות, שישראל לא יכולה להרשות לעצמה – לא מבחינה מוסרית ויהודית ולא מבחינת מעמדה הבינלאומי (לדוגמא, מבצע שדומה, מבחינת הפגיעה באוכלוסייה האזרחית, לדיכוי הצ'צ'נים על ידי רוסיה). אם אנו מדברים על טווח האפשרויות שיש לדמוקרטיות שאינן מעצמות עולמיות, ועוברים מהסתכלות על מקרים בודדים ויוצאי דופן לבחינה רחבה ושיטתית, הרי שהמחקרים מלמדים כי לרוב אמצעים פוגעניים מדיי עשויים דווקא לתדלק את הטרור, כך למשל במחקר מטה:
סקירת ספרות הנוגעת למחקרים המלמדים על קשר בין פעולות אגרסיביות וכוללניות מדי נגד הטרור לעלייה בשיעור הטרור, ניתן למצוא גם במאמר זה שפורסם במכון הבינלאומי לחקר הטרור של המרכז הבינתחומי בהרצליה:
The Social Psychology of Suicide Terrorism, de la Corte Ibáñez, Luis, 2014
חוקרת הטרור מיה בלום, בנייר העבודה שהציגה (ופרסמה גם ספר באותו השם) – "מתים להרוג", טוענת (עמ' 146) כי יש לחזק את הגורמים המתונים בתוך הקהילות מהן יוצא טרור המתאבדים, וכי "מכות מנע" על קהילות המאופיינות בתמיכה בטרור צפויות להוביל לתוצאה הפוכה – גיוס נרחב יותר לשורות ארגוני הטרור. במקום זאת יש להתמודד עם המצוקות ותחושת ההשפלה של קבוצות מיעוט כמדיניות חלופית למלחמה בטרור, בפרט בהקשר של סכסוכים דתיים\לאומיים מתמשכים.
Dying to Kill. Mia Bloom, Paper for Presentation to the Harrington Workshop on Terrorism.
Dying to Kill: The Allure of Suicide Terror, Mia Bloom, 2005, Columbia University Press
במאמר מטה עולה הטענה כי טרור המתאבדים קשור עמוקות לתיאלוגיה של הג'יהדיזם הסלפי המאפשרת הצדקה של הרג של המחבל\ת וקורבנותיו\ה. המאמר טוען כי יש צורך חשוב לערער על הלגיטימציה וכוח המשיכה הרחב של האידיאולוגיה\תיאולוגיה הסלפית-ג'יהדיסטית על ידי חשיפת הסתירות שבה, העובדה שהיא פוגעת בעיקר במוסלמים, וכך ניתן למעשה לתקוע טריז וליצור הבחנה בין מוסלמים מתונים ואף סלפים לא-אלימים ובין הסלפים הג'יהדיסטים האלימים. המלחמה בעיראק והתנהלות האמריקאית במחנה המעצר בגואנטנמו ערערו עוד יותר את תדמיתה של ארה"ב בקרב האוכלוסיה המוסלמית באופן כללי, טוען המאמר. מדברים אלו משתמע כי סוגי ענישה קולקטיבית או מדינות המובילה לפגיעה רחבה נגד אוכלוסייה מוסלמית, יכולים לעבוד נגד ראציונל זה של ההבחנה והפילוג בין הזרמים המוסלמים הלא-אלימים לאלו הג'יהדיסטים.
Motives for Martyrdom Al-Qaida, Salafi Jihad, and the Spread of Suicide Attacks, Assaf Moghadam – International Security 33.3 (2009): 46-78
חקר המוטיבציות לטרור – על חשיבותה של נקמה:
"מי הם מתאבדי הטרור הפלסטיני", שאול קמחי ושמואל אבן, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.
במחקר זה של מחבלים פלסטינים שנכשלו במשימתם ונעצרו, מצאו שאול קמחי ושמואל אבן נתונים מעניינים: כ-22% מהמחבלים הכושלים שנתפסו ציינו כי המוטיווציה העיקרית שלהם היא לא דתית או לאומית במובהק, אלא קשורה יותר בנקמה בישראל. קמחי ואבן מתארים נקמה על רקע אחד או יותר מהאירועים האלה: "(א) מוות או פציעה קשה של בן משפחה או של אדם קרוב אחר. (ב) טראומה הקשורה לכיבוש הישראלי (השפלה אישית או עדות להשפלה של בן משפחה). (ג) אירוע קשה (או פיזי או פסיכולוגי) שעבר על הפרט במהלך השנים והקשור לסכסוך הישראלי–פלסטיני". עוד כ-8% מהמחבלים במחקר הוגדרו כ"לאומיים פנאטיים", כשאחת המוטיווציות לפועלם הוא דיכוי השאיפות של הפלסטינים להגדרה עצמית לאומית או לחירות לאומית. לפי נתונים אלו, לסיום של הפרות זכויות אדם, ולאפשרות של הגדרה עצמית לאומית לפלסטינים, עשויה להיות השפעה ישירה של עד 30% על היקף הטרור.
מעבר לכך, 25% מהמחבלים במחקר הוגדרו כ"מנוצלים", קטגוריה זו קשורה בעיקרה להפרות של זכויות אדם מצד החברה הפלסטינית והממשלים הפלסטינים – ניצול של פגועי נפש, מי שנתפסים כחוטאים, קטינים, נרקומנים, אנשים מיואשים בשל טראומה אישית וכו'. יש בקבוצה זו כדי להצביע עד כמה תופעת המחבלים המתאבדים לא קשורה רק בשנאת ישראל אלא ביחסי ניצול והפרת זכויות אדם, שנובעים גם מהצד הפלסטיני. כשמחברים זאת יחדיו, מגלים ש-55% מהמחבלים הונעו לפעולה מסיבות הקשורות להפרות של זכויות האדם, בין אם מצד ישראל או הפלסטינים, או בשל הפרה של זכויות ברמה של הגדרה עצמית לאומית.
פנאטיות דתית היא הקטגוריה הרחבה ביותר במוטיווציות שנחקרו, אך היא בכל זאת מסבירה פחות מחצי (45%) מהמקרים של מי שהחליטו להרוג עצמם כדי להרוג ישראלים. כעת השאלה היא מה הופך פנאטיות דתית לרווחת באוכלוסייה מסויימת. זו נקודה שדורשת עוד מחקר.
המאוזולאום של רנג'יט סינג בעיר לאהור, 2005. CC BY-SA 3.0
מקרים מהעולם: המלחמה בטרור של פקיסטן לעומת מקדוניה, ועוד מקרים
בקרב מדינות שחוו טרור ואלימות, וככלל פעלו נגד התופעה על בסיס פרטני, רמות האלימות נשארו נמוכות ומצומצמות יחסית ואף דעכו. מאידך, מדינות שהגיבו לטרור במדיניות קולקטיווית, על בסיס שבטי\קבוצתי רחב ומוכלל, הגדילו את היקף האלימות. כך קרה בכמה משיאניות הטרור בעולם: עיראק, סוריה, פקיסטן, תימן, לוב, מצרים והודו שהשתמשו במדיניות קולקטיווית ומכלילה נגד קבוצות שנחשבו למקור הטרור (ראו מי עוד המדינות המובילות באינדקס הטרור הגלובאלי).
ונפרט: בעיראק בה תקפו שיעים מליטנטיים קהילות סוניות שלמות בתגובה לטרור סוני צמח דאע"ש והיא שיאנית הטרור העולמי כיום; בסוריה שם תקף אסד קהילות שלמות שנחשבו למתנגדות משטר התפשטה מלחמת אזרחים נרחבת ומדממת, מלווה בטרור אינטנסיבי, שהביאה למותם של רבים (ושאילמלא עזרה מאסיבית מבחוץ הייתה ככל הנראה מסתיימת בקריסת המשטר); במצרים שם מופלות קבוצות רבות, ובפרט הבדואים בסיני, הטרור משגשג ופורח; ובקולומביה רקע של אפלייה, נישול וגירוש כנגד משקים חקלאיים כפריים, בעיקר של תומכי האופוזיציה, הוביל להקמת מחתרת FARC, ולחילופי אלימות וטרור חסרי אבחנה בינה ובין קבוצות מיליצייה תומכות הממשל וכוחות הביטחון הקולומביאניים.
המקרה של פקיסטן בהרחבה – מלחמה בטרור שמתדלקת את הטרור:
לפי מכון המחקר פיו (PEW) פקיסטן היא המדינה המוסלמית עם אחד משיעורי התמיכה הנמוכים ביותר בטרור בקרב חברות מוסלמיות (4% מהאוכלוסיה); עם זאת, בפועל שיעור הטרור בפקיסטן הוא מבין הגבוהים והקורבנות מרובים. ההסבר לכך פשוט לכאורה: רוב הטרוריסטים במדינה באים מחבל ארץ קטן של מיעוטים אתניים, בעיקר פאשטונים: החבל השבטי החצי אוטונומי בגבול עם אפגניסטן (Federally Administered Tribal Areas – FATA). מדובר בחבל ארץ שהמעמד האזרחי של תושביו נחות, שתושביו מודרים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחופש הפוליטי שלהם מוגבל (אסור להם למשל להתארגן במפלגות). זהו חבל ארץ שחווה את העוני המחפיר ביותר בפקיסטן וגם אפלייה ממסדית גסה מצד הממשל הפקיסטני המרכזי, כשאותו ממשל גם עודד בעבר ארגוני טרור בקרב השבטים כדי להשיג מטרות טאקטיות זמניות (מול אפגניסטן, קשמיר ובנגלדש). לבסוף, כשהטרור שטיפח הממשל הפקסטיני הופנה נגדו, ב-2004 הגיב הצבא הפקיסטני לגלי הטרור משטח החבל השבטי החצי-אוטונומי במבצע צבאי מדמם במיוחד (בעידוד אמריקאי), שהפך למלחמה ארוכה והביא למעל ל-20 אלף הרוגים בקרב אזרחי השבטים (פי 10 מצוק איתן); ומעל ל-3 מיליון פליטים שנעקרו ממקום מושבם (War in Waziristan). בהתאמה הביאה המלחמה לעלייה כבירה בשיעור הטרור בפקיסטן עצמה, מ-164 הרוגים ב-2003 – שנה לפני פתיחת המבצע – ל-3318 הרוגים ב-2009, 5 שנים לתוך המבצע שהסתבך למלחמה [ראו נתונים במאמר זה של הסופר הבריטי-פקיסטני, מושין חמיד, בניו-יורק ריוויו אוף בוקס]. זו עלייה של כ-2000%. ב-2014 חלה ירידה של 40% בטרור בפקיסטן והיו מי שהצהירו כי מדובר בהוכחה להצלחת מדיניות היד הקשה. מאז ההרג שוב עלה ומבצעים צבאיים נוספים נדרשו אך הטרור עדיין בשיעור גבוה מאוד.
החוק השולט – בקושי רב – בחבל השבטי הוא החוק הפלילי המיוחד – מורשת היסטורית של מצב החירום לדיכוי התנגדות הפשטונים שהכריזה בזמנו המעצמה הקולוניאלית הבריטית, והוא מבטא ראייה מפלילה-מראש של האזור בכללותו. זה אומר אישור לענישה קולקטיווית של האוכלוסייה ושלילה של זכויות רבות כמו הזכות של תושבי החבל לערער על הרשעתם לבית המשפט העליון של פקיסטן מתוקף מצב חירום תמידי. בהתאמה, הפך החבל לפרוע יותר ויותר ולמעשה ישנם אזורים בו שפקיסטנים שאינן פשטונים נמנעים מלהכנס אליהם, פשוט כי יש חשש שהם לא ייצאו בחיים. הפקיסטנים רואים עצמם לעיתים כקורבנות של הפשטונים האלימים. והמדיניות שנועדה לחסל – אך מגבירה – את האלימות הפוליטית, חומקת מתחת לראדר. מקרה זה יכול שוב ללמד אותנו כיצד צורות מסויימות של מאבק בטרור לא רק מפרות זכויות אדם, אלא גם מגבירות את שיעור הטרור ופוגעות בביטחון.
מקדוניה כדוגמא הפוכה – יותר זכויות, פחות אלימות, למרות נראטיבים לאומיים מתנגשים:
בתחילת שנות האלפיים פרץ במקדוניה גל של אלימות והתנגשויות עם כוחות הביטחון מצד המיעוט האלבני-מוסלמי (כ-25% מאוכלוסיית מקדוניה). המיעוט האלבני דרש לספח את חבל הארץ בו הוא מתגורר לאלבניה השכנה. במסגרת הסכסוך פעלו גם כוחות גרילה מטעם האלבנים – כמו צבא השחרור הלאומי. דרישתם של האלבנים להתנתקות ממקדוניה לא נענתה, אך הסכם אוחריד (Ohrid) מאוגוסט 2001 הצליח בכל זאת להביא לסיום גל האלימות העיקרי בהסדירו מספר היבטים הנוגעים לשיפור הזכויות הפוליטיות של המיעוט האלבני במקדוניה: 1. הגדלת הייצוג לאלבנים במשרדי ממשלה, זרועות הממשל והמשטרה, 2. הפיכת השפה האלבנית לשפה רשמית במחוז ברמה המונציפלית ובמערכת החינוך של המיעוט. 3. אוטונומיה מוגברת: מתן יותר סמכויות לממשלים המקומיים והמוניציפליים, ושינוי גבולות השיפוט של רשויות מוניציפליות, כך שתיהיה פחות אפלייה ויותר אוטונומיה למיעוט האלבני בתחום הזה. וכן, סמלים לאומיים אלבניים יורשו להיות מוצבים על עיריות ומוסדות מוניציפליים ביישובים והערים של המיעוט האלבני.
הדבר המעניין ביותר במקרה של מקדוניה הוא שהסכם אוחריד לא הצליח לגשר על הפערים בשאיפות הלאומיות ולהביא לשלום ואחווה בין הקבוצות האתנו-לאומיות במקדוניה, ובכל זאת הוא הפסיק את האלימות. אחת המפלגות האלבניות הגדולות שחתמה על ההסכם, ה-DPA, טענה כי ההסכם הוא כישלון ודרוש הסכם אחר. לפי הדו"ח הזה, "Ten years from the Ohrid Framework Agreement – Is Macedonia Functioning as a multi-ethnic state?", של האוניברסיטה של דרום מזרח אירופה (עמ' 62-63) סקרי דעת קהל מלמדים שרוב (אומנם קטן) בשתי הקהילות – המקדונים (53%) והאלבנים (59%) – חושב שלא ניתן לסמוך על הצד השני, ושלפוליטיקאים של הצד השני יש שאיפות שונות לגבי מהות המדינה המקדונית (72% מהמקדונים ו-50% מהאלבנים חושבים כך). רוב המקדונים (58%) חושבים שהאלבנים קיבלו את כל זכויותיהם בעקבות ההסכם אבל רק מיעוט קטן (15%) של האלבנים חושב כך. ובכל זאת היישום כיוון למקום חיובי – אחוז האלבנים בכוחות הביטחון ובממסד עלה אחרי ההסכם מ-3-5% ל-12-20%; זאת למרות ששתי הקהילות נמצאות במצב של "הלם תרבותי", אחת מהשנייה (עמ' 65 בדוח). אם כן, הזכויות המשופרות תרמו להפחתה משמעותית באלימות הפוליטית, למרות שהסכם לא הצליח לגשר על הנראטיבים הלאומיים השונים והמתנגשים.
לסיכום:
משטרי ביניים, שאינם מבצעים דיכוי טוטאלי אבל גם אינם שומרים כראוי על זכויות האדם, הם המשטרים שהכי מועדים לטרור ואלימות פוליטית לפי הספרות המחקרית. ישראל לא יכולה מבחינה מוסרית, יהודית, חברתית, ובינלאומית ללכת לכיוון של דיכוי טוטאלי בנוסח צפון קוריאה או משטר אסד; לפיכך הדרך להפחית את שיעור הטרור בתחומי השליטה של ישראל צריכה להיות שונה.
היהדות התייחסה לתופעה זו במספר ציוויים, למשל: "לֹֽא־יוּמְת֤וּ אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וּבָנִ֖ים לֹא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֑וֹת אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ יוּמָֽתוּ" (דברים כד, טז); "הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף"? (במדבר טז, כב); "הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע"?! (בראשית יח, כג). ישנן גם גישות שונות למדיניות קולקטיווית במקורות היהודיים, אך הן מוגבלות במגבלות שונות, והן היוצאות מן הכלל, ואנו מבקשים ללמד ולעודד את הכלל ואת הפרשנויות ההומניסטיות יותר. כלל זה מלמדינו שזהו עוול לפגוע קולקטיווית במי שאינם אשמים ישירים. ולמה מוביל עוול?
"חרב באה לעולם על ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה" – (פרקי אבות ה,ח). הן מוסרית והן ביטחונית, עלינו להתנגד למדיניות של הפרת זכויות אדם וענישה קולקטיווית.
יריב מוהר
