בתמונה: נחש הנחושת. מקור: Fyodor Bruni [Public domain], via Wikimedia Commons
בני ישראל, המסתובבים במדבר שנים, מתעייפים ואינם רואים את סוף המסע. לא מדובר רק בעייפות פיזית, אלא בעייפות נפשית. הם מתלוננים על החוסר במים, בלחם, על המָן שאינם יכולים כבר לעכל אותו, על תחושת המוות. אלוהים מעניש אותם ושולח את "הנחשים השרפים" הנושכים בהם. הרבה גליה סדן בדבר תורה לפרשת "חוקת" מסבירה לנו מהו הקשר בין נחשי הנחושת, לבין הדרך לארץ המובטחת.
פרשת השבוע "חוקת" עמוסה בעניינים רבים: עניין פרה אדומה וטקס ההיטהרות מטומאת המת, מות אהרון ומרים, הוצאת המים מן הסלע, כיבושים רבים (המוזכרים גם בהפטרה מספר "שופטים") וגם – נחש הנחושת.
וכך מתואר סיפור נחש הנחושת, בספר "במדבר" פרק כ"א:
"ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. ו וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. ח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. י וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ, בְּאֹבֹת. יא וַיִּסְעוּ, מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, וכו'."
פרשת הנחשים פותחת במילים:
"ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ."
לאור סירוב האדומים לאפשר לעם ישראל לעבור בגבולם, כמסופר בפרק כ', נאלץ העם ללכת מסביב לאדום, דבר שהאריך כמובן את הדרך. העם, המסתובב במדבר שנים ואיננו רואה את סוף המסע, מתעייף. לא מדובר רק בעייפות פיזית, אלא בעייפות נפשית, ייאוש, חוסר תקווה וחוסר אמונה. על הביטוי "ותקצר נפש העם בדרך" אומר רש"י: "לשון קיצור נפש, באדם שהטורח בא עליו, ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך ליבו לגור שם אותו הצער […] שאין יכול לסובלו".
וממה קצרה נפש העם? מן הדרך. דרך פיזית, ארוכה ארוכה, ומן המאמצים הבלתי פוסקים שנדרשו מהם.
נפשם קצרה. הם מתלוננים על החוסר במים, בלחם, על המָן שאינם יכולים כבר לעכל אותו. על תחושת המוות. ואלוהים מעניש אותם, ושולח את "הנחשים השרפים" הנושכים בהם.
משה אוחז בנחש הנחושת. מקור: ויקיפדיה
מדוע דווקא את הנחשים השרפים
פרשנינו נתנו כמה פירושים לדבר. מעניין מכולם הפירוש המדרשי ("אור החיים") האומר: "השרפים – שהם שורפים את הנפש". הסיפור יכול ללמדנו, שבשעת ייאוש גדול, חוסר אמונה וחוסר תקווה, נוצר מעגל הרסני. כאשר נפשנו קצרה, וכדברי רש"י – אין לנו מקום בלב לשאת את הצער ולסבול אותו, עלול להיווצר מעגל שבו אנחנו שורפים את הנפש. מכלים את כוחותינו ברחמים עצמיים בהשתקעות בצערנו ובסבלנו. ממיתים את נפשנו ואת שארית כוחותינו.
בשעה זו, עלינו למצוא כוחות נפש אדירים לעשות את הדבר הפשוט – לבקש עזרה. ממש כבני ישראל הבאים אל משה. ומה עושה משה? נחש-שרף מנחושת, דבר חיצוני, בו העם מביט וחי.
אם נצליח להתבונן במה שמענה אותנו מבחוץ, להגדיר אותו ולהבין אותו – הנה עשינו את הצעד הראשון להחלמה ויציאה מן המשבר. העם מביט בנחש הנחושת, בשרף השורף את נפשו, מבחוץ. בכך הופך הסבל למוגדר, וניתן להתמודד איתו. והעם וחי.
ומהו הצעד הבא? הצעד הבא מתואר מיד בהמשך. באותה שורה, ללא כל הפרדה גראפית בתורה. הצעד הבא הוא: "י וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ, בְּאֹבֹת. יא וַיִּסְעוּ, מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, וכו'". הנסיעה קדימה. ההתקדמות. זהו הצעד הבא. היכולת להוציא את עצמנו מתחושת האין-מוצא המקבעת אותנו במקומנו.
היכולת להביט קדימה ולזוז הלאה. נדמה לי שהנמשל ברור. כמו במדבר, כך בחיים – לא תמיד הכל פשוט. הטריק הוא למצוא את נחש הנחושת שלנו, שיעזור לנו לצאת החוצה מתוך הקושי, ולהמשיך האת המסע באהבה ואחווה, שלום ורעות.
רבים הקשיים שבחיינו. אומרת לנו הפרשה, שעלינו למצוא את הכוחות לבקש עזרה, ובמיוחד – לזכור שתמיד, תמיד, יש להתקדם הלאה – אל עולם טוב יותר, צודק יותר, נדיב יותר. שכן, בוא-נבוא אל הארץ המובטחת.
שבת שלום!
הרבה גליה סדן
הרבה גליה סדן, "בית דניאל", מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת, תל אביב-יפו
