בתמונה: עזה. מקור: By Al Jazeera English (War in Gaza 023) [CC BY-SA 2.0], via Wikimedia Commons
ברצונינו לחשוף אותכם למחלוקות הפנימיות בינינו, בין חברי רבנים למען זכויות האדם – האם ניתן לראות בהפסקת החשמל לרצועת עזה ענישה קולקטיווית מצד ישראל? הרב ג'רמי מילגרום סבור שכן; ואילו הרב אד רטיג חולק עליו – קראו, והצטרפו לדיון
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (משנה אבות ה:י"ז)
רבנים למען זכויות האדם הוא ארגון ארגון המביא יחד רבנים ורבות המאוחדים במחויבות שלהם לכבוד האדם ולחירותו. אין זה מפתיע שלעתים מעוררת כתיבה של חבר זה או אחר ויכוח אצל חברו, טוב שכך. הוויכוח נותן לנו דרך גם ללמוד איש ואישה מחברים וגם להפגין ניהול מחלוקת בצורה המכבדת את הנברא בצלם, גם כשהטקסט מבטא עמדות עקרוניות משמעותיות ומוחזקות חזק בלב .
וכך היה לי כשקראתי את דבר התורה של חברי הרב ג'רמי מילגרום. אין לי כוונה להרחיב את הדיבור לגבי פרשנותו את פרשת קורח. אני רוצה להתמקד בשימוש שעשה בביטוי "ענישה קולקטיבית". וכך כתב על הפסקות החשמל בעזה:
"ישנם דמויות וסיפורים במקרא שנותנים השראה, וישנם כאלה שמעוררים שאלות. פרשתנו היא מהסוג השני. מה שקשה לי, עוד יותר מהימצאותם בכתבי הקודש של סיפורים עתיקים כאלה, היא העובדה שגם בימינו קיימת ענישה קולקטיבית המפרה זכויות האדם בסיסיות."
למילים יש משמעות. דרך מילים אנו מנסים לשכנע את הבריאות בצדקת דרכנו. אחרת, מלמד אותנו הניסיון המר, אין מנוס ממעבר לפסים של אלימות. אם נאבד או נעוות את המשמעות של מילים אנו פוגעים ביכולת שלנו לקדם את זכויות האדם ברוח היהדות ולהגן על נפגעים שזכויותיהם הופרו.
בדיון מענין ודי מקיף על ענישה קולקטיבית במשפט הבינלאומי, מציין המלומד שיין דארסי את עובדת יסוד המאפשרת שימוש בביטוי:
"During a time of armed conflict, members of armed forces and rebel groups frequently resort to acts of collective punishment and impose harsh punitive measures on groups of persons without due regard to where responsibility for the act provoking the punishment actually lies.“
ענישה קולקטיבית היא ענישה של ציבור בהיעדר אחריות אישית של חברים באותו ציבור למעשים שבשמם הם נענשים. המענישים הם חברי כוחות מזוינים או מורדים.
בעזה יש משבר הומניטרי שנגרם ע"י מעשי אדם. כתוצאה מן התפקוד הלקוי של ההנהגה הפלסטינית, נוצר ויכוח כלכלי לגבי תשלום עבור חשמל.
זהו ביטוי לניהול הכושל של חמאס אחרי עשור של שלטון בלתי דמוקרטי. זהו ביטוי לאזלת היד של שלטון הרשות הפלסטינית, הגורם המוכר ע"י הקהילה הבינלאומית לייצג את העם הפלסטיני. הגורם הקורא להפסקת אספקת החשמל הוא הרשות הפלסטינית וזאת לאחר שנים של התנהלות בלתי אחראית ובלתי כלכלית של שלטון החמאס בעזה. גם אם נתעלם מהוויכוח (המוזר בעיני) על המשך הכיבוש ישראלי בעזה כביכול, אין ספק שהשימוש בחשמל הוא מוצר המיוצא מישראל וממצרים לעזה ונדרש עבורו תשלום. הפסקת זרם חשמל עקב אי תשלום איננה בבחינת ענישה קולקטיבית שכן אין היא בגדר מעשה ענישה ע"י כוחות בטחון או מורדים, בתור שכזה. משל למה הדבר? כשאדם חולה בסרטן, אין לתאר את מחלתו במונח "סכרת". השימוש המטעה עשוי להוביל לטיפול לא נכון. להשתמש בביטוי הספציפי לתיאור מצב שאינו מתאים פירושה לרוקן את הביטוי "ענישה קולקטיבית" מתוכן. מה גם שהוא עשוי להעביר את הטיפול באי-תפקוד כלכלי של הפוליטיקאים הפלסטינים ולרכז אותו במקום הלא נכון. הרי כל הפסקה של אספקת מוצר עקב ויכוח מסחרי עשוי להיכלל. הרי "נענשים" האנשים שאינם יכולים לקנות זיתים פלסטינים בתל אביב או מוצרי חלב ישראלים בשכם. ואם נרוקן את הביטוי מתוכנו עד כדי כך, אילו כלים יישארו לנו כדי לתאר הטלת מצור על עיירה שלימה בשל מעשים של איש אחד, או התקפה רצחנית על קווי תחבורה במטרה לפגוע בבני אדם וע"י כך למנוע שימוש בהם ע"י אזרחים חפים מפשע?
אני מגיב לדברי חברי הרב מילגרום, לא בשל איזו "אובססיה עורכ-דינית," אלה מתוך תחושה של כבוד עמוק למשמעות של מילים. היכולת להשתמש במילים היא אחת ממרכיביה החשובים של דמות האדם הנברא בצלם. לפי המסורת שלנו. לשכינה ולאנושות ניתנת התכונה הזאת. הכבוד שאנו מייחסים למילים הוא פן של הכבוד שאנו חייבים לאלוהות לכול הנברא בצלם. באחד מהשיעורים שלו שמופיע באינטרנט כתב הרב יובל שרלו על קדושת המילים:
"קדושת המילה המדוברת היא אחד היסודות העמוקים ביותר של דמות האדם. הדיבור – זו תכונתו היסודית של האדם, וזהו הביטוי המעשי של צלם אלוקים שבו. בשל כך, הדיבור עצמו הוא קדוש. קדושת הדיבור באה לידי ביטוי בדרכים שונים בהלכה – בהלכות לשון הרע ורכילות, בשבועות ובנדרים, ובעוד עניינים רבים שהתורה חידשה אותם והתייחסה דרכם לדיבורו של האדם. ברם, ככל ענייני הקדושה, שורש הקדושה הוא במילה עצמה – בהתייחסות הרצינית למילה ולביטויה, עוד קודם להוראותיה המעשיות. ברית כרותה היא למילה."
הרב אד רטיג
