מאז שיצא הסרט "אני דניאל בלייק", המתאר את הקשיים של אנשים החיים בעוני מול בירוקרטיית הרווחה בבריטניה, אמרו לרב עדית לב חברים ומכרים שונים: “את חייבת לראות את זה". האמת היא שלא רציתי ללכת לראות את הסרט שביים קן לואץ'; הרב עדית לב חשבה לעצמה: יש לי את זה בכל יום שבו אני נמצאת במרכז הזכויות בחדרה של רבנים למען זכויות האדם – אלו בדיוק סוג הסיפורים וההתמודדויות הקשות שהיא חווה. כל צוות המרכז שמע זאת ממנה שוב ושוב, אז לבסוף היא החליטה ללכת לראות את הסרט ביחד, עם הצוות של המרכז וחזרה עם הביקורת הבאה.
להישאר עם בושה, לבקש צדקה
בסרט מוצג אדם מובטל, בעל יכולת לעבוד, עם כבוד עצמי. אין לו חסכונות. הוא פונה לעזרת המדינה. עזרה שבישראל ניתנת לנו בזכות ולא בחסד – אנחנו משלמים עליה כל חודש במשכורת לביטוח לאומי. לשכת התעסוקה שמוצגת בסרט לא עוזרת לו למצוא עבודה, שולחים אותו לחפש לבד, ובעיקר מחפשים את הדרך לשלול לו את הקצבה. בסוף מצליחים והוא נשאר בלי קצבה, בלי יכולת לשלם חשבון חשמל, לקנות אוכל, ועם המון בושה לבקש עזרה מאנשים אחרים. לבקש צדקה.
הדבר החשוב שיש לומר הוא שהדברים שרואים בסרט קורים גם כאן, בישראל. העיקרון זהה: מובטל שמקבל קצבת הבטחת הכנסה, אין לו חסכונות או רכוש, והוא יישלח לראיון עבודה ולא ייתקבל – עלול להשאר ללא קצבה לחודש, חודשיים או יותר. האם אנחנו מכירים אנשים שזה קרה להם? כן! אישה שעובדת ומרוויחה כ- 800 ש"ח בחודש, לא הצליחה לקבל משרות קבועות, לא הצליחה להתקבל לעבודות ששלחו אותה אליהן, ובמשך יותר מחצי שנה לא קיבלה את קצבת השלמת ההכנסה שהגיעה לה. תנסו לדמיין איך חיים מ- 800 ש"ח בחודש? אדם אחד שלא הצליח לעמוד בתנאי לשכת התעסוקה נותר ללא הכנסה בכלל במשך חודשים ארוכים, למזלו בית הכנסת שבו הוא מתפלל דאג לו. הוא אמר לי אח"כ שזו הייתה התקופה הקשה בחייו.
אני אוסיף שהמצב המתואר בסרט – כלומר בבריטניה – כולל דגשים קצת אחרים, אבל בעוד הדרישות שונות המהות זהה: אדם שמוגדר בעל יכולת לעבוד וחי בעוני יכול להשאר ללא שום מקור הכנסה חודשים ארוכים.
הרמב"ם אמר: "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה–זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל; ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), כלומר החזק בו שלא ייפול ויצטרך.” (הלכות מתנות עניים).
נורמת ההתנהגות שרמב"ם שם בפנינו הוא של סיוע ליציאה לעבודה (ואת זה רואים בסרט, אם כי אולי זה יותר בעיטה לעבודה מאשר סיוע), אבל הוא מסיים בכך שחובה עלינו לתת לאדם החי בעוני מתנה, ואת שלב החובה לתת מתנה – הנורמה היהודית שנמצאת בחוקים ובסיפורים שונים שיש לחברה חובה כלפי האדם שיהיה לו אוכל וקורת גג – את זה שכחנו גם במדינת ישראל וגם בסרט.
בסרט אנחנו רואים כיצד שירותי הרווחה הבריטיים לא מאפשרים לאדם לשמור על כבודו העצמי. הוא מושפל ומרגיש שמתייחסים אליו כלא-אדם. לצערנו גם בישראל אנשים חווים תחושות השפלה כאשר הם מבקשים סיוע בשירות התעסוקה או בשירותי הרווחה, וישנם היבטים בתוכניות הממשלתיות שעוסקות במישטור המובטלים וזמנם, אין במרכיבים אלו תמיכה מספיקה בחזרה לעבודה והם מותירים אנשים בתחושת השפלה קשה.
יצאנו מהסרט עם דמעות בעיניים, שקטות, שקועות במחשבות. עאישה סידאווי אמרה: "זה כמו יום במרכז הזכויות"; והרב סיגל אשר אמרה: "והימים האלו הם ימים קשים.” והם אכן ימים קשים.
אנחנו מייחלות ליום שבו יהיה ברור גם לחברה וגם למדינה שיש לנו חובה מוסרית לדאוג למי שאין לו האמצעים הכלכליים – ולא להריץ אותו במבוך בירוקרטי שבסופו הסיכוי שהאדם יצליח לקבל את הקצבה הוא נמוך. ועדיין לא דיברנו על כך שהקצבה אינה מאפשרת חיים בכבוד, אינה מאפשרת חיים סבירים. היום בישראל – יחיד שעומד בכל התנאים לקבל קצבת הבטחת הכנסה יקבל 1730 ש"ח, תנסו לחשוב האם יכולתם להתקיים מ- 1730 ש"ח בחודש?
לכו לראות את הסרט הזה, ותזכרו שני דברים: ככה זה כבר כאן, וזו לא גזירת גורל, זו החלטה ערכית-מוסרית-כלכלית שלחץ ציבורי יכול לשנות אותה ולעלות ערכים אחרים שיובילו את ההחלטות הממשלתיות.
הרב עדית לב
הרב עדית לב היא מנהלת תחום צדק חברתי ברבנים למען זכויות האדם; במסגרת זו פועל מרכז הזכויות בחדרה המסייע לאוכלוסייה החיה בעוני במיצוי זכויות מול מערכי הבירוקרטיה השונים
