בפרשת השבוע "בְּמִדְבַּר", הרבה נועה מזור קוראת את הפסוק, "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" ושואלת מי הוא אותו הזר. בתוך כך, היא מותחת קו מחבר בין יום ירושלים, לבין חג השבועות בדרישה להפוך את הזר למוכר.
שלוש פעמים מופיע הביטוי "והזר הקרב יומת" בפרשת השבוע. הלוויים מצווים לשמור על המשכן, והציווי מופיע כחלק מהאזהרות הקשורות בעבודת המשכן.
מי הוא הזר
מיהו זר? ומה משמעות הביטוי 'הקרב'? היכן מצוי הקו אותו אסור לאדם הזר לעבור?
בסדרת סיפורים על הלל ושמאי ועל קירוב ודחייה, מספר התלמוד על נוכרי המבקש להתגייר על מנת להיות כהן גדול. שמאי דוחה אותו, ואילו הלל מגייר אותו ושולח אותו ללמוד. כשאותו גר מגיע למלים "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הוא שואל את הלל במי מדובר:
"וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" אמר ליה – מקרא זה על מי נאמר? אמר לו (הלל לגר) אפילו על דוד מלך ישראל". הלל מלמד את הנוכרי כי הוא יכול להתגייר, אבל לא להיות כהן גדול. (בבלי, שבת לא עמוד א).
בין יום ירושלים, לבין חג השבועות
ביום רביעי ציינו את יום ירושלים וביום רביעי נציין את חג שבועות. חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים בהם עלו לרגל לירושלים. בחג זה, כמו בפסח ובסוכות, נאספים כולם "לראות את פני ה'". בחג הזה אנחנו גם מספרים את סיפורה של רות, הבוחרת להיות חלק, ואין אישה או איש הסוגרים בפניה את האפשרות הזו. היא מוזמנת פנימה.
יום ירושלים הוא יום חדש, בו מציינים השנה 50 שנה ליום היווצרותו במלחמת ששת הימים.
שני התאריכים שאנו נמצאים ביניהם, והביטוי החוזר בפרשה מזמינים אותנו לחשוב, לדון ולתהות – מי הוא הזר, ומי הוא הקרוב, למי מותר להתקרב, ולמי אסור להיכנס?
יום ירושלים הוא יום ישראלי-יהודי, יש שיאמרו ימני, החוגג מציאות מסוימת מאוד, ומתוך נקודת מבט אחת על המציאות . יתרה מכך, הוא אינו מבחין ואינו שואל מה מקומם של האנשים שאינם חוגגים אותו.
"בין יום ירושלים לחג השבועות – את מי אנחנו סופרים במפקד שלנו, מי יעלה לרגל, למי ניתן להיכנס ואת מי נשאיר בחוץ?" – מקור: Gebhard Fugel [Public domain], via Wikimedia Commons
בשנים האחרונות ישנם ניסיונות לצקת משמעות אחרת ליום ירושלים, לאפשרויות ההכלה ולשבירת הזרות הקיימת בחיינו בכלל, וביום זה בפרט. שאלות של איך לקרב, איך ליצור קשר, איך למצוא את הדרכים לחיות יחד ולחגוג את הקיום מרובה הפנים שלנו – הן שמובילות את יוצרי האירועים השונים.
בין יום ירושלים לחג השבועות – את מי אנחנו סופרים במפקד שלנו, מי יעלה לרגל, למי ניתן להיכנס ואת מי נשאיר בחוץ? עם מי נציין 50 שנה למלחמה/איחוד/כיבוש מזרח העיר? למי נאפשר להיכנס בגבולנו ואת מי נשאיר בחוץ, ומאיזו סיבה – ביטחונית, לאומית, לאומנית, אנושית?
אין לנו מקדש, ואין לנו מקום שאליו מותר רק לאנשים מסוימים להיכנס. אם נדע לפתוח את השערים, לראות כל אדם כאדם, לסמוך על עצמנו, מורשתנו, כוחנו החברתי – נוכל לראות גם את האחר – זה היושב מטרים ספורים מאיתנו אך אינו מקבל יחס שווה מרשויות העיר או המדינה, זו המבקשת למצוא מקלט בשטחנו, אלה החשים שייכים ליהדות אך אנו שמים עליהם סייגים, חומות והפרדות, ואלה שרק מבקשים מעט פרנסה ושקט בחייהם.
הרבה נועה מזור
הזר נשאר בזרותו, עד שהוא מתקרב. כשאני יכולה לראות אותו/ה עין בעין, לדבר עימה/ו, להבין מהיכן הגיע ומה רצונה, הוא אינו זר עוד, היא אינה זרה. כולנו בני ובנות אדם. הבה נתקרב, ולא נומת.
שבת שלום,
הרבה נועה מזור
