בדבר התורה לפרשת "אמור", הרב אורי איילון בוחן באופן חברתי את תקופת הקציר. הוא מלמד אותנו מה מסוכן בקציר משובח? ואיך ערבות הדדית יכולה להוביל לחוסן חברתי?
כאשר נגשתי לכתוב את הפרשה התלבטתי בין מספר נושאים שכן פרשת "אמור" מְשֻׁפַּעַת בפסוקים אשר מאחוריהן עומדת תפיסה אשר אפשר להסכים לה או לחלוק עליה, לאהוב ולאהוב פחות, לבחון לאור מציאות ימינו ולתרגם אותה לחיינו.
בחרתי להתמקד בפסוק שמבחינתי הוא פסוק מכונן ומגדיר את החברה בה אנו רוצים לחיות:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:" [ספר "ויקרא", פרק כ"ג, פסוק כ"ב].
אנו נמצאים בימים אלה בספירת העמר שבשיאה נגיע אל חג השבועות ובכלל לתקופה של הקציר. תקופת הקציר בשנים הטובות שלה, היא תקופה של הרחבת הלב; תקופה שבה אותו החקלאי רואה פרי לעמלו הרב ורואה את השפע מול עיניו. זהו רגע מיוחד ומסוכן כאחד. זהו רגע מיוחד כי הוא אינו מובן מאליו. הזריעה, ההמתנה וההגעה לקצירה הם חלקים מתקופה מלאת חרדה, החוזרת על עצמה מדי שנה. ההגעה להצלחה יכולה להביא לשיכרון, לתחושה של גבהות הלב, אך בעיקר לשכחה של האחר בבחינת אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד.
מתנות לעניים, כמודל לעיצוב חברתי
היהדות מתמודדת עם אותו רגע מיוחד ומסוכן של הקציר, בדרכים שונות, הן במערכת היחסים בין האדם לבין האל, אך הן במתן מודל לעיצוב חברתי. אותן מתנות עניים, לקט ופאה המופיעים בפסוק שלנו ואליהם מתווספת גם השכחה, מהווים מצד אחד בבחינת הצבת גבולות ברורים מחד לגבהות הלב ומצד שני הַסְדָּרָה חברתית מאוד ברורה המכירה בעובדה שהחברה מורכבת משכבות סוציו-אקונומיות שונות ויש כאן צורך בדאגה לחלש.
אך יש גם פן נוסף באותו הפסוק, הפן של השנים הרעות, אלו שבהן הארץ לא מביאה את תבואתה. האזכור המאוד חד וברור לחקלאי לדאוג לחלש, היא גם תעודת הביטוח שידאגו לו בשנת הכשלון. זוהי למעשה תעודת ביטוח חברתית אשר דואגת כל רגע ורגע לחוליות החלשות בחברה. בבסיס התפיסה הזו מסתתר, או לא מסתתר גם רעיון נוסף: פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה.
כאשר אנשים נמצאים בפסגה, הם בד"כ לא רואים את מה שלמטה ומתפעלים בעיקר מהנוף היפה והשקט ואילו כאשר הם נמצאים למטה, הדרך בחזרה למעלה נראית קשה ואולי אף בלתי אפשרית. אותו היבול התלוי במרכיבים רבים מאוד, אשר אינם תלויים באדם עצמו, מביא בסופו של דבר את האדם לומר תודה, ולתת מבט רחב על כל מה שמסביבנו. חובתנו להבין כי החוסן החברתי נובע מהידיעה שרק ערבות הדדית חברתית מסוגלת להביא איתה קציר משובח.
שבת שלום,
הרב אורי איילון
